אני בלוג פוליטי

לא כל כך רציתי שזה יהיה בלוג פוליטי, אבל יאללה, מותר לי.

מה זאת מדינה בכלל? אני מתכוון מעבר לזכותו של עם לקבוע את גורלו – זאת דמגוגיה זולה. לאנשים לא באמת אכפת אם שלטון זר שולט עליהם כל עוד טוב להם. יהודים עלו לארץ ממזרח אירופה וארצות ערב כי היה להם רע, אבל אף אחד לא בא מארה"ב או צרפת.

מדינה היא כאב ראש. איסוף זבל, חלוקת תקציבים, אספקת מים וחשמל, שמירה על הסדר, טיפול בעוני, התמודדות עם קבוצות אינטרסים, קואליציות, איסוף מיסים, קצבאות רווחה, הפגנות בכל רגע נתון ממישהו שנפל בין הכיסאות, משטרת תנועה, מורים ממורמרים ועוד ים של כיף. האידיאולוגיה מהר מאוד תופסת מקום משני אחרי זוטות היום יום השוחקות שבלעדיהן הכל מתפרק. זאת מדינה. לוגיסטיקה ואדמיניסטרציה, זה הכל. אם מחר היה ניתן לתת לרובוטים לעשות הכל ולוותר על רעיון הממשלה, לא בטוח שהייתי מתנגד.

היהודים רצו מדינה כי רדפו אותם. כל השאר שטויות. הציונות הייתה תנועה חילונית שהתנערה כליל מהדת, וכמוה, גם ישראל של היום היא מדינה חילונית לחלוטין. אין שום חשיבות ליהדות במדינת ישראל. החשיבות היחידה שלה היא שמדובר בקבוצת אנשים עם מכנה היסטורי דתי משותף, שגם אם הוא לא אומר בעיניהם דבר היום, "הגויים" מתעקשים עדיין לראות בהם יהודים. היהודים הבינו שהם זקוקים לאדמיניסטרציה משלהם כי רדפו אותם בכל מקום אחר.

הם הגיעו למזרח התיכון בגלי עליה, ובאמת בנו מדינה. בלי שום עזרה מאף אחד הם הקימו מוסדות ממשלתיים, תשתית מים, חשמל, משטרה, בורסה, איסוף זבל, תחבורה ציבורית – הקימו מדינה. לציונים לא היו חלומות על הקמת מעצמה צבאית, פצצות אטום והררי נשק. הם רצו מדינה – גוף משלהם שידאג להם. הפאן הצבאי נכפה מכורח המציאות.

יצא הגורל וניצחנו בכל המלחמות עד היום. זאת באמת פונקציה של מזל וצריך לזכור שזה תמיד יכול להתהפך. אני מאמין שללא הוצאות ביטחוניות ישראל הייתה פורחת היום בצורה שלא נופלת מיפן. אבל היהודים המטומטמים, החילונים, "הציונים" שונאי הדת החליטו להתיישב דווקא במזרח התיכון "על ארץ אבותינו". למה?! אם כבר התנערתם, לכו עד הסוף.

בישראל כבר היה חי עם. טוב לא ממש עם, אלא אוסף כפרים שמעולם לא חלקו תודעה לאומית משותפת, ומעולם לא התקיימו בעבר כלאום עצמאי. לאומיותם של הפלסטינים למעשה נוצרה ברגע שבאו היהודים. הדרך הכי קלה לאחד מספר אנשים לקבוצה היא לתת להם אויב משותף. הנה מגיעים להם אירופאים לבנים ממעבר לים ומתחילים להתיישב על אדמה ערבית. היהודים ציפו לסימפטיה וקיבלו שנאת זרים. הם חשבו שהם יתקבלו בברכה, אך נתפסו כמתנשאים. יש בזה משהו. היהודים רדפו לקבל אישור להקמת המדינה מאנגליה, גרמניה, ארה"ב, רוסיה, צרפת, אפילו האו"ם. אבל לרגע הם לא שאלו את יושבי הארץ לדעתם.

הפלסטינים אומרים שהם רוצים מדינה. כמו היהודים, הם מתעקשים ללא הגיון על השטחים עליהם חיו אבותיהם –כלומר המדינה כולה. למרבה האירוניה, אבותיהם עדיין היו חיים כאן אילולא הם היו פותחים במלחמה יזומה נגד היהודים, בה הם הפסידו. ללא מלחמת השחרור, ישראל עדיין הייתה ממוקמת על שטחי מפת החלוקה מ1947. כשפלסטינים מדברים על כיבוש והתנחלויות, ישראלים אוהבים לחשוב שהם מדברים על הגדה. זאת טעות. ישראל כולה היא התנחלות בעיני פלסטינים. חשבו על זה שהחמאס –אותם פלסטינאים עזתיים קיצונים ומטורפים שיורים עלינו מדי יום – הם כולם למעשה ערבים ישראלים שאבותיהם פתחו במלחמה יזומה, הפסידו, וברחו לעזה. העזתיים לוחמים כדי לשוב לבתיהם, ביפו, אזור, רמת אביב, אשקלון, רמלה ולוד. למעשה, הפלסטינים איבדו 418 כפרים ב48' - לאחר הפסד במלחמה יזומה.

http://www.palestine-net.com/geography/gifs/cleansed.gif

הפלסטינים אומרים שהם רוצים מדינה. שנים סירבה ישראל לדון בכך, עד שלבסוף השתנתה הגישה. ישראל סוף סוף הבינה שמתן שירותי אדמיניסטרציה ולוגיסטיקה לעוד כמה מיליוני בני אדם זו מטלה מיותרת שבאה על חשבון היהודים, ושאם אפשר לתת להם לדאוג לעצמם –אז ברור שעדיף. ערפאת, מנהיג הפלסטינים, הוטס לשטחים וקיבל מעמד של שליט. העולם כולו הריע לו על בימת האו"ם. נתנו לו כסף, ועוד כסף, ועוד כסף – רק שיבנה מדינה. הציעו לו סיוע לוגיסטי וטכנולוגי, שלחו לו יועצים, כלכלנים, דלק, מתנות –רק שיבנה מדינה.

נערכו בחירות, וערפאת זכה במנהיגות באופן דמוקרטי. היה לו ולממשלתו הכל – כל הסיוע שבעולם. כל מה שהיהודים לא קיבלו, ובכל זאת בנו מדינה.

ומה הוא עשה? האם הוא בנה מדינה? לא. הוא בנה צבא. הוא דרש נשק ועוד נשק. הוא ביקש שריוניות ותחמושת. הוא פיקח על הברחות נשק אדירות לרשות מעבר לנשק החוקי שהוא קיבל. מסמכים שנחשפו לאחר הפשיטה על המוקטעה בחומת מגן הראו בבירור שממשלו של ערפאת שילם לפלסטינאים שיצאו לרחובות ויתחילו מהומות. הממשל סיפק סיוע משפטי לפלסטינים שהואשמו בידי ישראל בפעילות טרור. בכירי הממשל של ערפאת, כדוגמת מרוואן ברגותי אפילו הקימו חוליות טרור משלהם, וביצעו פיגועים בישראל. שוטרי הפת"ח כולם השתמשו בנשקם נגד ישראל, ורבים מהם ביצעו פיגועי ירי. שוטרים פלסטיניים השתמשו בכוח שניתן להם לגייס מחבלים מתאבדים, אפילו ילדים, אותם הם שכנעו שמעשיהם יקנו להם מקום בגן עדן. ערפאת טען שהוא זקוק לנשק כדי להלחם בטרור מבית, אך בפועל הוא לא עצר אף אחד. הזיכרון של הציבור קצר, אבל נסו להיזכר בתופעת "הדלת המסתובבת". המנגנונים הפלסטינים קיבלו מישראל מדי יום מידע על מחבלים, ולא עשו דבר כדי לעצור אותם. הדבר המצחיק הוא, שמרבית פעילי המנגנונים עצמם היו המחבלים שהופיעו ברשימות המעצרים ששלחה ישראל.

נכון לשנת 2009 חלפו 16 שנה מאז שהוקמה הרשות הפלסטינית. עד היום אין לפלסטינים כלכלה, אין להם תעשיה, אין להם תשתית ממסדית, אין להם ביטוח לאומי, אין להם מדינה. מהרגע הראשון שניתן להם כוח, התעלם כליל הממשל הפלסטיני, שנבחר דמוקרטית, מחובותיו ודרש רק את ההטבות שמתלוות למדינה – ריבונות, כוח, נשק, צבא, ושטח. שלא לדבר על מאות המיליונים שגנב ערפאת ושם בחשבון הבנק הפרטי בפריז ממנו נהנית כיום סוהא, אשתו. הפלסטינים היום חיים בזבל, בדיוק כמו לפני 16 שנה, אך לא תמצאו בקרבם מי שאומר מילה רעה על ערפאת. "ערפאת גיבור הפלסטינים"!

הפלסטינים ביקשו מדינה, אך בפועל רצו צבא.

את הוואקום השלטוני שנוצר מהתעלמות ההנהגה הפלסטינית מעמה מילאו האו"ם ותנועת חמאס. כל שירותי הרווחה בשטחים, דמי האבטלה, המרפאות, בתי החולים – מנוהלים או על ידי חמאס, או על ידי האו"ם. מדובר בדור רביעי של אנשים שחיים על קצבאות ולא יודעים מה זה לעבוד.

הציבור הפלסטיני תמך בלב שלם במאבק של הנהגתו. זאת טעות גדולה לנתק אזרחים מאחריות הממשל. זה אולי נכון במשטרים דיקטטוריים שם איזה פסיכופט מוביל את העם לאבדון על דעת עצמו. אבל גם ערפאת, וגם החמאס נבחרו באופן דמוקרטי, עם מצע גלוי ופתוח. הפלסטינים מעדיפים כיום את חמאס, כי למרות שהוא דוגל באותו מצע מדיני של הפת"ח, יש לו גישה לכספי צדקה אסלאמיים, כך שלפחות, מלבד הלחימה, יש לו משהו לתת לעם בניגוד לפת"ח המושחת.

יש חמישה מיליון פלסטינים במחנות פליטים במדינות ערב. מדובר בעם היחיד בעולם שעדיין מוגדר כ"פליטים" לאחר ארבעה דורות. אלה אנשים שלא עובדים, חיים בעוני מחפיר, אינם דורשים וגם אינם מקבלים אזרחות מקומית. הם גדלים על שנאה ומעבירים אותה לילדיהם. ילד פלסטיני בן חמש אינו ידוע דבר על העולם מעבר לאיזה חזון נוצץ ומוזהב של ארץ גן העדן שנגזלה מאבותיו. זוהי שטיפת מוח חולה של עם שבוחר לא להתגבר על טראומה, ומנציח שנאה ללא כל טעם. מה כבר כל כך שונה בתרבותם של הפלסטינים הערבים המוסלמים דוברי הערבית לבין הסורים, המצרים, העיראקים, או הלבנונים? האם יש בתרבותם או בדתם מצווה דתית להתגורר בשטח ארץ ישראל? האם רק שם הם יכולים לקיים את פולחניהם? מה ההתעקשות לשלוט בישראל מלבד נקמה ואגו פגוע? הם יכלו מזמן כבר להפסיק עם שטות "הפליטים" הזאת. פליט זה מעמד ארעי וזמני, עד שמשתקעים במקום חדש. הפליטים הפלסטינים מזמן כבר אינם פלסטינים. אין שום אינטרס להנציח את הלאומיות הזאת, מלבד נקמנות ואגו.

האמת הפשוטה במזרח התיכון היא שאם הערבים יניחו את נשקם יהיה שלום, אך אם ישראל תניח את נשקה, היא תושמד בין רגע. הפלסטינים כבר בחרו פעמים בבחירות דמוקרטיות בממשלים שהבטיחו באופן גלוי להשמיד את ישראל. ברגע שהם מרגישים שהשלטון הנבחר מתמתן ומתפשר, הם עוברים לתמוך בקיצונים החדשים שמתפלגים מהשלטון.

העם הערבי שחי בארץ ישראל עד בוא היהודים, מי מהם שברחו לחו"ל, מי מהם שיושבים בעזה ובגדה, ומי מהם שנותרו בארץ וזכו לתעודת זהות כחולה – אינם רוצים מדינה. ביום שתקום פה מדינה פלסטינית, החזון מזה שנות 2000, תהיה זו מדינה ענייה, מסכנה, עלובה, מושחתת, נחשלת, ומפגרת, אשר תישכח ע"י העולם במהרה כמו בנגלדש, מוזמביק או סודאן. שאיפותיהם הלאומיות של הפלסטינאים הם פיקציה. הם לא רוצים מדינה – גוף אדמיניסטרטיבי שידאג להם. הם רוצים את להחזיר את הכבוד הערבי שלהם. הם רוצים צבא, הם רוצים ריבונות, הם רוצים כוח. הם רוצים להילחם ביהודים שניצחו אותם.

פעם הייתי שמאלני. אפילו הצבעתי מרצ. אבל אני מסרב לנהוג בעיוורון אידיאולוגי כשהעובדות בשטח מראות שאין אמת בדבר. אני רוצה להאמין בשלום. אני אפילו תומך בתיאוריה במדינה דו-לאומית. הלאומיות בעיניי היא שטות גמורה. אבל מדובר כאן במאבק מול עם שרווחה כלכלית חשובה לו פחות מנקמנות אידיאולוגית. עד שזה ישתנה, לא יהיה פה שלום לעולם. תפתחו כבר את העיניים, כמה עוד פעמים צריך לתת לפלסטינים להוכיח זאת? פעמיים ו16 שנים זה לא מספיק? אולי צריך ארבע פעמים ו30 שנה? אולי צריכים למות עוד כמה אלפי אנשים עד שישראל תבין שמדינה שוחרת שלום לא תשכון לצידה?

הגיע הזמן לשקול בכובד ראש פתרונות הרבה יותר יצירתיים....

הפרד ומשול

יש לי בעיה אחת גדולה עם הדת, היא נותנת הצדקה כביכול מוסרית לאנשים לעשות דברים לא מוסריים בעליל.

הדת - כל דת, טוענת שיש אל או כמה אלים בשמיים שדורשים מהאנושות לחיות לפי דרישותיהם. מי שחי לפי דרישות האל הוא-"צדיק", ומי שלא-"רשע". לא מדובר על מושגי טוב ורע כפי שאנו מגדירים אותם, כלומר - אל תעשה לאחרים מה ששנוא עליך, אלא, "מי שעושה מה שהאל דורש הוא טוב, ומי שלא- רע."

האל יכול לדרוש למעשה כל דבר, וגם אם הוא הכי מחריד- המאמין יאמר שמדובר ב"דבר טוב", כי האל דרש זאת.

ישבתי וחשבתי על מצוות שונות בתורה שלא הייתי מגדיר "כטובות", אך אדם דתי יתעקש שכן. לצורך העניין הבאתי דוגמאות מהיהדות, אבל לא חסרות דוגמאות מדתות אחרות:

- מצוות מילה, כלומר לקחת תינוק בן שמונה ימים ולחתוך איבר חי ונחוץ מגופו ללא הרדמה, כי כך דורש האל.
- מצוות השמדת עם העמלק - מדובר ברצח עם כולל לא רק של הגברים, הנשים והתינוקות, אלא אף את חיות המשק. "להשמיד כל זכר." מדובר במצווה, ומי שלא מבצע אותה הוא רשע.
- מצות הגירוש בכפייה של תושבי ארץ ישראל שאינם יהודים מתחומה. נאסרת התחשבות בזכויותיהם של מי שאינם יהודים, כי כך דורש האל.
- לגבר מותר להתחתן עם כמה נשים שירצה, ואף לבקר אצל זונות. אך אישה היא רכוש, ובמידה והיא שוכבת עם גבר שאינו בעלה, דינה מיתה. המוסר הכפול נראה לאנשים דתיים מובן מאיליו, כי כך מצווה האל.
- אדם שמחלל שבת ביודעין דינו מיתה. הקריאה להרג אדם רק מכיוון שלא הסכים לכבות את הטלוויזיה ליום אחד נתפסת כמוצדקת בעיני דתיים, כי זהו רצון האל.
- ביהדות אין עונש מאסר. פושעים מוענשים או בגירוש, או בהלקאה גופנית, או בהוצאה להורג. זהו רצון האל.
- אסור ליהודים בתכלית האיסור להתחתן עם מי שאינו יהודי. יהודי שעשה זאת דינו מיתה, ואף נאמר כי ברכה תבוא על מבצע גזר הדין. כאמור, הרג בגין נישואין הופך למעשה "טוב וצדיק" כי זהו רצון האל.
- הומוסקסואלים חייבים במוות. מי שהורג הומו נחשב על פי התורה אדם טוב.

אני רוצה להסתייג ולומר כי הדתיים של היום יאמרו כי אף אחד לא יישם את החוקים הנאמרים כיום, "כי אין סנהדרין". זה לא תירוץ. צריך להתנער מהדברים ללא כל קשר - אך מדובר במצוות מפורשות.

בתורה קיימות 613 מצוות שמצווה אלוהים על עמו. מצוות אלה מגדירות בדיוק מה הוא טוב, ומה הוא רע.

יהודים רבים שמודעים לעובדות אלה, מתנכרים להן מאוד. אבל בצביעותם הרבה אין להם את האומץ לקום ולומר שהם לא מוכנים לקחת חלק בדת הברברית הזאת, גם אם יש אלוהים. על כן הם ממציאים להם "בופה", כמו הרפורמים והקונסרבטיבים. הם מכריזים שהתורה לא מעודכנת (כאילו שייצור אינסופי כמו אלוהים מוטרד ממושג חסר רלוונטיות כמו זמן), ובוחרים את הפסוקים שלהם.

אבל כל עוד הם ממשיכים לזהות עצמם "כיהודים", או "נוצרים" או מוסלמים", הם מתעקשים לדבוק בזהות מלאכותית נבדלת שמפלגת בינם לבין שאר בני האדם.

אני מאמין שהדת, כל דת, היא דבר מזעזע, ושחובה להתנער ממנה. הדת מציבה מחסומים מלאכותיים בין בני אדם שמובילים לחשדנות ושנאה. זה באמת נראה למישהו הגיוני שאלוהים יצר את כולנו רק כדי לפלג בינינו? מה האינטרס לעשות זאת? מה האינטרס לשטוף את מוחם של אנשים להאמין שמעשים מזעזעים חסרי כל הצדקה הם למעשה "טובים" כי מישהו כתב את זה בספר?

בתחילת התורה, אלוהים מעניש את אדם וחווה על כך שהם רכשו מודעות לאחר שאכלו מעץ הדעת האסור. נכתב שהוא פחד שהם יאכלו גם מעץ החיים ובכך יהפכו לשווים אליו – ולכן גרש אותם מגן עדן.

בסיפור מגדל בבל, אלוהים מעניש שוב את האנושות. מה החטא הפעם? שיתוף פעולה. במקום להילחם אחד בשני, בני האדם כולם משתפים פעולה ובונים מגדל גבוה – פשוט אוטופיה. אלוהים מרגיש מאוים בשנית, ומכה בלבול ושפות נבדלות בכל אדם ואדם, מה שיוצר פילוג, חשדנות, עוינות, וסוף לשיתוף הפעולה.

מאוחר יותר, בוחר אלוהים באברהם, אומר לו כי הוא מעתה נבדל משאר האנושות, וכי צאצאיו יהיו יהודים, ונעלים רוחנית משאר בני האדם. ממש כמו מחסום השפה, הדת גם היא באה להעמיק את הפילוג.

לא יפתיע אותי אם באמת יש אלוהים, והוא זה שנתן ספרים והוראות סותרות למקומות שונים בעולם – כדי לזרוע פילוג שמטרתו להגן על אל חלש מפני ברואים חזקים.

הגיע הזמן שנתנער מאלוהים, מהדת ומחסומים המלאכותיים. אם ינחת פה מחר חייזר, כולנו נראה לו בדיוק אותו הדבר.

רצח רבין

סיימתי לקרוא עכשיו את "מי רצח את יצחק רבין" של ברי חמיש. הוא כותב שם שקשה להגדיר את רצח רבין בתור קונספירציה, מאחר ומדובר בפעולת טיוח כל כך מרושלת, שכל בית דין נורמאלי היה חושף אותה מיד. אחרי שקראתי את הספר, ראיתי סרט ארוך ביו טיוב, וראיתי את המצגת הזאת: http://site.2all.co.il/hadar/, אני יכול לומר שאני מסכים.

כמות ההוכחות, המסמכים, התיעוד, כל כך גדולים -אפילו יותר מהחומר שתומך בגרסא הרשמית.

למי שלא יטרח לקרוא או לראות, הנה תמצית העניין:

הגרסה הרשמית: רבין נורה פעמיים בגבו בידי יגאל עמיר, ועוד כדור פגע במאבטח שלו. רבין נפל מיד, ונהגו הפרטי הביא אותו יחד עם המאבטח לבית החולים, שם ייצבו אותו, אך מאוחר יותר מצבו קרס.

יש כל כך הרבה בעיות עם הגרסה הזאת.

בסרט רואים את עמיר יורה ברבין ביד שמאל, כשהוא לבוש חולצה ארוכה, ממרחק של מטר בערך.

בצילום מהאירוע, עמיר לובש חולצה קצרה, ובשחזור הוא יורה ביד ימין.

מיד אחרי הירי, לפחות חמישה אנשים שונים מתחילים מיד לצעוק שמדובר בכדורי סרק, בתרגיל, וכו... מאבטחיה של לאה רבין דוחפים אותה לרכב אחר, בו מחכים אנשי שב"כ, (ע"פ ספר שהיא כתבה על האירוע) ואומרים לה לא לדאוג כי אלה היו כדורי סרק. הם מסיעים אותה למשרד של השב"כ (לא לבית החולים) ומסרבים לומר לה מה קורה. אחרי המתנה ממושכת במשרד, היא מבינה מה קורה, ודורשת להגיע לבית החולים.

איך ידעו מייד שמדובר בכדורי סרק? האם היה זה תרגיל מאורגן?

בסרט הרצח, נראה יגאל עמיר יורה, ורבין מיד מסתובב, אך ממשיך לעמוד. המצלמה מטשטשת בדיוק ברגע האמת, אך אפשר לראות שרבין לא נופל. רופאים שבדקו את הסרט אומרים שאין שום סיכוי שרבין יכול היה להמשיך לעמוד, ובטח שלא להסתובב כל כך מהר. רבין מסתובב תוך 0.2 שניות. בסרט פילם יש 24 פריימים לשנייה ככה שממספר הפריימים ניתן לראות שרבין מסתובב אף מהר מדי בשביל בנאדם רגיל. המשמעות היא שהסרט נערך והוצאו פריימים.

עדי ראייה שרואיינו בתקשורת נשבעים שהם ראו את רבין ממשיך לעמוד זמן רב, וכי לטענתם הוא לא נפגע.

המאבטח של רבין סיפר שתי גרסאות שונות – אחת למשטרה, והשנייה בוועדת החקירה. בראשונה הוא אמר שרבין נפל ארצה מיד, ובשנייה שרבין תפס אותו, וזינק עימו לתוך הרכב.

הנהג של רבין נשבע שרק הוא, המאבטח, ורבין היו ברכב. אבל בסרט הצילום רואים בבירור שמישהו בתוך הרכב סוגר מבפנים את הדלת הפתוחה לפני שהשלושה נכנסים לתוכו. היה עוד מישהו ברכב.

הגרסא הרשמית של הרצח קובעת שרבין נורה ב9:50, אבל בתמונת מעצרו של יגאל עמיר שצולמה באירוע, נראה שעונו של שוטר עם השעה 9:30, בנוסף לשני דוחות מעצר רשמיים בהם כתובה השעה 9:30.

הנהג של רבין אומר שהוא הסיע את רבין לבית החולים, והגיע תוך 2 דקות. אך גיליון הטיפול מראה שהטיפול ברבין החל רק בשעה 10 בלילה. יש 22 דקות חסרות בין רגע הכניסה לרכב, ועד ההגעה לבית החולים. מרחק בית החולים מהכיכר הוא 800 מטר.

מכאן הכל מתפצל לשניים – שני סיפורים שונים שלכל אחד יש מסמכים מגבים:

דו"ח רפואי אחד מספר שרבין הגיע לבית החולים באמבולנס, בעודו מונשם ומסיכה על פניו, עם פצע ירייה אחד מלפנים בחזה, שפגע בעמוד השדרה ושיתק אותו. הוא הונשם ללא הצלחה, והוכרז מותו.

דו"ח רפואי אחר, שנכתב מאוחר יותר בידי אותו הרופא, מציין שרבין הגיע ברכבו, עם שני פצעי ירייה מאחור, בלי פגיעה בעמוד השדרה. הוא הונשם בהצלחה, ולאחר מכן קרס מצבו בשנית.

שני סיפורים?? אותו הרופא?? ואיפה ירו בו - מלפנים או מאחור?

בשתי הגרסאות, מודים הרופאים שלמשך 12 הדקות הראשונות, כלל לא היה להם מושג שהם מטפלים ברבין... איך זה יכול להיות?!

הכפילות חוגגת:

הבגדים של רבין, אלה שהיו מוכתמים בדם עם חורי כניסת הכדורים נעלמו. מנהל בית החולים נשבע שהשב"כ לקח אותם. אבל ראש הלשכה של רבין נשבע שהוא לקח אותם. בכל מקרה מדובר בראיות חשובות שאסור היה להעלים אותן.

במשפט של יגאל עמיר הציגה המשטרה דו"ח ניתוח של בגדיו של רבין, לפיו קיימים בבגד שני חורי קליע מאחור, אחד ממרחק 20 סנטימטר, והשני מטווח אפס. יגאל עמיר לא ירה ברבין מטווח אפס בכל מקרה.

חוץ מזה, שאם ירו ברבין מלפנים, למה אין חור בבגדים? איזה דו"ח צודק? האם בכלל אפשר לסמוך על הבגדים אחרי שהם נעלמו משרשרת הראיות? אולי טיפלו בהם?

הנשק והכדורים במחסנית של יגאל עמיר, גם הם נעלמו משרשרת הראיות ל18 שעות.

הידיים של יגאל עמיר היו אמורות להיות מלאות באבק שריפה. שני דוחות משטרה שונים הוצגו – בראשון כתוב שאין לו אבק שריפה על הידיים, ובשני כתוב שיש.

דף הנייר עליו היה כתוב "השיר לשלום" היה מוכתם בדם, וכביכול היה בכיס הקדמי של רבין. אם ירו ברבין מאחור, מדוע הפתק מוכתם בדם?

מאבטחו של רבין מודה שלאחר שהוא עצמו אושפז במיון (כאמור גם הוא נורה), הוא ביקש מהנהג שייקח את נשקו ("כדי שאיזה ערבי לא ייקח אותו"). בית המשפט סרב לאפשר להגנה לבדוק את אקדחו של המאבטח, או להשוות את פצעיו לכדורים שנורו בידי יגאל עמיר.

מומחה לפתולוגיה הובהל מהר לבית החולים כדי לבצע ברבין את הנתיחה שלאחר המוות. הוא מצא חדר ניתוח מלא באחיות סביב גופתו של רבין, וארבעה אנשי שב"כ חסמו לו את הכניסה בטענה ש"אין מקום גם בשבילך". הוא הורחק מהמקום.

כעת, ברור שאחת הגרסאות לא נכונה, רוב הסיכויים שהשנייה – בה רבין נורה פעמיים מאחור, ואין פציעה בעמוד השדרה. אבל למה לפברק את הגרסא הזאת? התשובה – כי אם רבין היה נפגע בעמוד השדרה, הוא היה צונח מיד- שיתוק מיידי. אבל הוא לא צנח מייד.

הגרסה המוצעת הולכת ככה:

יגאל עמיר הופלל. הוא חשב שהוא הולך לרצוח את רבין אך באקדחו נטענו כדורי סרק. (או שעמיר כלל לא ירה, אלא מישהו שמאלי עם חולצה ארוכה). בכל מקרה, באקדח היו כדורי סרק.

לאחר שרבין נורה בכדורי סרק, הוא נותר עומד והמום, אך בריא – ומסתובב למשמע קולות הנפץ. המאבטחים מתחילים לצעוק "סרק" ומאבטחו האישי מזנק עליו ודוחף אותו לרכב, שם מחכה אדם נוסף.

לאה רבין נדחפת לרכב אחר, שם מרגיעים אותה שלא קרה דבר, ומסרבים לענות על שאלותיה.

רכבו של רבין מתחיל בנסיעה, והוא נורה מלפנים מטווח אפס בידי מישהו ברכב. הכדור פוגע גם במאבטח. הכדור פוגע לרבין בעמוד השדרה. הרכב עוצר, ורבין המת מועלה על אמבולנס, בו הוא מונשם ומועבר לבית החולים. כעבור 22 דקות מזירת הירי בכיכר, האמבולנס של רבין מגיע לבית החולים, שם הרופאים לא מזהים אותו בשל מסכת ההנשמה על פניו.

מותו נקבע, והדו"ח הראשון נכתב.

אז נכנסים (אנשי שב"כ??) לחדר, ובמטרה להתאים את הראיות למה שנראה בזירת האירוע, הם יורים בגופתו של רבין פעמים בגב, ומורים לרופאים לקחת אותו לחדר הניתוח "ולהחיות אותו". רבין "נפטר" פעם שנייה בחדר הניתוח, והגיליון הרפואי נכתב מחדש.

כל הממצאים הללו הוצגו הן בוועדת שמגר והן במשפט של יגאל עמיר – והשופטים התעקשו להתעלם.

ואם כל זה לא מספיק, אבישי רביב, סוכן השב"כ שהתחזה לפעיל ימין והקים את ארגון אי"ל, (ארגון טרור יהודי קיקיוני בהכוונת ובמימון השב"כ, שמטרתו הייתה להתסיס ואז לעצור פעילי ימין קיצוניים), התקשר בעילום שם לכתבים רבים כחצי שעה לאחר הירי ונטל אחריות. מילותיו היו – "הפעם לא הצלחנו להרוג אותו, פעם הבאה נצליח." זה היה הרבה לפני שמישהו בכלל ידע אם רבין כן או לא נרצח.

אבישי רביב, סוכן שב"כ, היה חייב לדעת שהיום יביימו התנקשות ברבין עם כדורי סרק על מנת להצדיק פעילות ממשלתית נגד הימין.

אבל הוא כנראה לא תיאר לעצמו שבאמת רבין יירצח....

zeitgeist - כמה הערות על הסרט

הסרט צייטגייסט ממש פתח לי את העיניים, למרות שאני חושב שמדובר במשהו קצת שאפתני מדי.

אני מקבל את זה שיש צורך בכסף כי יש צמצום, וכשאין מספיק לכולם אז חובה למצוא דרך להחליט מי מקבל מה. בדיוק כמו שמקצועות נחשקים באוניברסיטה דורשים פסיכומטרי גבוה יותר מאחרים -כדי לסנן.

באמת אף אחד לא מבקש כסף על אויר כי זה מפגר למכור את זה.

במציאות בה יש מחסור (אין מספיק לכולם) , אנשים מין הסתם מונעים מיצר השימור העצמי שאומר - אם אין מספיק, תשיג לעצמך כמה שיותר. אבל כשיש לא רק מספיק, אלא שפע, אין כל טעם. כל שנה חקלאים משמידים שדות שלמים של תבואה כי יותר מדי תוצרת מורידה את המחיר עד שזה לא רווחי. כלומר בשביל רווח -משמידים אוכל. ראיתי נתון לפני כמה שנים, לפיו בעולם יש מספיק אוכל כבר היום על מנת להאכיל ארבעה עולמות, אבל בגלל שזה מוריד את המחיר- משמידים את "העודפים". חוץ מזה, שלהטיס את זה למקומות מוכי רעב בעולם עולה יותר מדי כסף - אז לא עושים את זה.

אני לא חושב שכסף זה רע. כסף הוא המצאה אנושית שבאה לתת מענה על צורך, בדיוק כמו כל טכנולוגיה אחרת.

אבל אם באמת התבטל הצורך - אם באמת הגענו ליכולת מדעית שבמחיר של עלות ראשונית גבוהה ניתן להביא לקץ המציאות שאנחנו מכירים - עולים שיש בו מחסור, אז חובה לעשות הכל כדי להעמיד את הטכנולוגיה הזאת.

אם באמת אפשר להקים עולם בו אנרגיה, בתים, תחבורה, ואוכל הם דברים שייצורם הוא עד כדי כך זול עד שפשוט לא משתלם למכור אותם - כמו אוויר, אז חובה לעשות הכל על מנת להגשים מציאות כזאת.

הבעיה עם העולם היום, היא שמרביתנו לא עובדים כדי לטוס לשוויץ. אנחנו עובדים וקורעים את התחת כדי לשמור את הראש מעל המיים. אנחנו נלחמים בשיניים לשלם שכר דירה, חשבונות, דלק וסופר, ורק אז, אם נשאר כסף - "מתפנקים" בכל מה שלא נחוץ כדי לשרוד.

אני לא חושב שאם נחיה בעולם של שפע אז לא יהיו בעיות. אנשים עדיין ירצו אוטו יפה, או גיטרה חשמלית, או תיק מעצבים - פשוט נקודת ההתחלה תהיה שלכולם, בכל מצב, יש אוכל, יש קורת גג, ואנרגיה.

אנשים יצאו לעבוד מבחירה, ולא מאילוץ. לא יהיו עוד עבודות רפטטיביות ומשעממות, כי את אלה יעשו מכונות. ככל שמספר המקצועות שעוד דרושים להם בני אדם יפחתו, העבודה תהיה בגדר בחירה - התנדבות. כמו הצבא בארה"ב. כשיש מספיק אנשים ומעט עבודה שצריכה להיעשות, אז לא חובה לעבוד. עבודה תהיה בגדר בחירה, ויקבלו בה כסף - איתו אנשים יקנו מצרכי מותרות. אולי כולם יעבדו, אבל בכל מקרה, לכולם יהיה בית, אוכל ואנרגיה.

אנשים עדיין יבגדו בבני הזוג שלהם, ירצחו בלהט של כעס, עדיין יתגרשו וישקרו אחד לשני. עדיין נצטרך משטרה. אבל הכל יהיה בקנה מידה הרבה יותר מצומצם. באמת ברגע שאתה מתקין שבבים בכל מכונית ככה שפיזית אי אפשר להתנגש אחד בשני, אז לא צריך משטרת תנועה, ויש לך הרבה יותר שוטרים לטפל בשאר הפשיעה, שגם היא תפחת.

לא כל הפשעים מבוססים על מחסור חומרי. כמו שאמרתי, גם אם בכל מצב יש לך אוכל ובית - אין לך את האישה של חבר שלך שאתה אוהב. עדיין יהיה פשע.

הסרט הצליח לשכנע אותי בזה שהממסד השולט בחיים לא ייתן לזה לקרות. באמת כל הפתרונות "הירוקים" שהוא דוחף מתוך הכרה שהנפט הולך ונגמר, גם הם מנציחים את התלות. לדוגמא, חברות הנפט עוברות יותר ויותר לאתנול - מה שנקרא "ביו-דלק". שזה בעצם תירס. באותה המידה, הם יוכלו להשמיד יבולי תירס, עד שהוא יעלה 100 דולר "לחבית", ואז מה עשינו בזה?

אני לא מאמין שבני אדם אחראים להתחממות גלובאלית. המאבק להקמת טכנולוגיה ירוקה הוא לא למען כדור הארץ -הוא למעננו - כדי להקים כלכלת שפע, ולא מחסור.

סרט גאוני.

Zeitgeist Addendum

Zeitgeist Addendum (רוח הזמן) הוא הסרט הכי טוב שתראו בחייכם.

למעשה לא מדובר בסרט, אלא בקריאה לשליחות - אותה השליחות שאף אחד אחר לא מצליח לבטא. איפה שפייט קלאב נכשל בלהרים אנשים מהכורסא, הסרט הזה מצליח – כי הוא מציע אלטרנטיבה אמיתית.

כן,

הוא ארוך, אבל זה ישנה לכם את החיים. תראו ותפיצו, זה בערך הדבר הכי חשוב שיש...

מהבלוג של ירון טל - מבט פילוסופי

תרבות המערב היא תרבות של חרות. חרות אישית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לבחור מה תעשה בחייך. היא מושתת על שלוש זכויות יסוד שהחברה המערבית מעניקה לחבריה. הזכות לחיים, הזכות לרכוש וחופש הביטוי.החרות היה הדגל שאיחד את ארה“ב ובריטניה במאבקן נגד הדיקטטורות של מדינות הציר, במלחמת העולם השנייה. מאות אלפי חיילים ואזרחים בבריטניה ובארה“ב הקריבו את חייהם כדי לשמר אותה. גם כיום, במלחמה בין האשׂלאם הרדיקלי והמערב, החרות היא נושא המאבק.

אחת הסיבות למאבק בין האשׂלאם הרדיקלי למערב היא תוצרי החופש המערבי. סעיד קוטוב, מהאידיאולוגים הראשיים של תנועת האחים המוסלמים כותב על אחד מתוצרי המערב:

The American girl is well acquainted with her body’s seductive capacity. She knows it lies in the face, and in expressive eyes, and thirsty lips. She knows seductiveness lies in the round breasts, the full buttocks, and in the shapely thighs, sleek legs — and she shows all this and does not hide it.

 בתרגום: “הנערה האמריקאית מכירה את יכולות הפיתוי של גופה. היא יודעת שהוא נמצא בפנים, בעיניים המאירות ובשפתיים הצמאות. היא יודעת שהפיתוי נמצא בשדיים עגולות, בישבן מלא, ירכיים מעוצבות ורגלים חלקות. – והיא מראה את כל זה ולא מסתירה את זה.”

 תוצרי החרות המערבית אינם מרגיזים רק את המושׂלמים הרדיקליים. היא גם מרגיזה, להבדיל אלפי הבדלות, חלק מהוגי הדעות של הציבור הדתי-לאומי:

 “זו הצרה של הציבור הדתי (ואפילו חלק מהציבור התורני) מול התרבות המערבית-חילונית. האויב שלי לעולם לא יהיה סַפָּק התרבות שלי. זה שיש כאלו שעדיין קוראים “ספרות יפה” חילונית, זה שיש כאלו שעדיין קונים עיתוני “ידיעות אחרונות”, “מעריב” או “הארץ”, או מתעדכנים דרך ynet או nrg, זה שיש כאלו שעדיין מאזינים בקביעות לבלבולי המוח, שלא לומר לשטיפת המוח של שדרני הרדיו החילוניים-שמאלניים, וכמובן זה שיש כאלו שעדיין מחזיקים טלוויזיה בבית, כל הדברים האלו הם שגורמים לחדירתה הנוראה של הטומאה למחננו, וכולם נובעים מזה שתרבות המערב לא מוגדרת בצורה מספיק ברורה, היא אויב”. שלום פרידמן, ערוץ 7

יש אולי חלק מהקוראים החילוניים של בלוג זה, שיגיבו באיבה רבה להתבטאויות אלו של הוגים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ושל האשׂלאם הרדיקלי. אבל אני חושב שדווקא היכולת להירגע, ולנסות להבין את שורשי הביקורת, יכולה לפתור הרבה בעיות, ללמד אותנו דבר מה על החופש ואולי אף להחליף עימות מזוין בדיון תרבותי. לשם כך יש לדון עם האנשים שמתנגדים לך, ולנסות להבין את השקפת עולמם.

 כדי להבין את שורש הבעיה, דנתי עם חברי, עידו שטינברגר, אברך בישיבה בקדומים (בעיניי הוא תלמיד חכם, אך יש לשער שהוא יתנגד לכל תואר). שאלתי אותו, מה הבעיה עם החופש? האם לא יצאנו ממצרים כדי להיות עם חופשי? מה רע בחופש המערבי? ועידו ענה לי. האם מה שאתה מכנה אדם חופשי הוא אדם חופשי? האם אין הוא משועבד ליציריו? האין הוא משועבד לגחמותיהם של אנשי השיווק?

 וזה העלה אצלי שאלה מעניינת. האם אנו באמת חופשיים? ואם איננו חופשיים, כיצד עלינו להשתחרר.

 תחשבו על זה. עד כמה היצרים שלנו שולטים בנו? עד כמה הם יכולים לפגוע בשגשוג שלנו. קחו את הדוגמא הכי פשוטה של אכילה. חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה במערב סובל מבעיות של עודף משקל. אצל החלק הזה באוכלוסיה היצר לאכול חזק מכל תהליך הגיוני. למי מאתנו שסובל מבעיות משקל, ברור כי עודף המשקל מקצר את חייו, הוא מעלה את הסיכוי לסוכרת, לחץ דם ולאירועים מוחיים. אבל עדיין היצרים לא פעם ולא פעמיים חזקים מאיתנו.

 תחשבו על סיגריות. מצרך יקר, שלא תורם כלום לאושרנו. אנשים מעשנים, אינם יותר מאושרים מאנשים שאינם מעשנים. מידי שנה מתים רק בישראל כ- 6000 איש מנזקי סיגריות. בגיל המבוגר מתחילות תופעות של שיעול קשה, אימפוטנציה, סרטן ריאות וסרטן גרון. ובכל זאת חלק לא קטן מהאוכלוסייה משלם הרבה כסף עבור צמח שמגולגל בתוך נייר, ובדרך הוא גורם לחברות הטבק להתעשר.

וזה מעלה את הסוגיה, כיצד הן הצליחו לגרום לנו להשתעבד לרצונותיהן. אחד הדברים המעניינים שראיתי בסרט The century of the self מוצגת היכולת של חברות יחסי ציבור להשתמש בחופש כדי לשעבד אותנו. בסרט מוצג גם הסיפור הבא על אדוארד ברנז, שהיה יוצר התחום של יחסי הציבור. בתחילת המאה ה-20, עישון נחשב מנהג גברי בלבד. אישה שנראתה מעשנת נחשבה דוחה. כאשר התחוללו בתחילת המאה ה-20 מאבקי הספורז’יסטיות בארה”ב, אדוארד ברנז יצר קשר עם מנהיגות הסופרז’יסטיות וסיפר להן כי הסיגריה היא סמל פאלי, ובעצם, על ידי דיכוי הנשים המעשנות, הגברים מסרסים ומדכאים את הנשים. זה כל מה שנדרש כדי להדליק את זיק המאבק לחופש נשי דרך עישון סיגריות. בתהלוכה שהן ארגנו ביחד עם אדוארד ברנז, הן צעדו כאשר הן מעשנות סיגריות, מול מצלמות התקשורת. בכך התחילה אופנה של עישון סיגריות על ידי נשים. בכך גם הצליחו חברות הסיגריות לשעבד אליהן עוד פלח נרחב באוכלוסייה שלא ניתן היה לשעבדו לפני כן.

מסתבר שהיצרים שלנו הם כלי מצוין בידי חברות שיווק ופרסום לשעבד אותנו לרצונות לקוחותיהן. וכך הרצון של החברות המסחריות גובר לא פעם על הרצון הפרטי שלנו.

אך גם ללא חברות הפרסום, היצרים שלנו גוברים לא פעם על רצוננו לשגשג. חיי נישואים תקינים דורשים נאמנות. אך ככל הנראה חלק לא קטן מהאנשים הנשואים לא עומד בפיתוי, ו”הולך לרעות בשדות זרים”. הבגידה המינית, נרצה או לא נרצה, היא חלק לא מבוטל משרשת שבסופו של דבר, כנראה מביאה לגירושין. בכך אנו לא רק פוגעים בעצמנו, אלא בבן הזוג הנבגד, ואם יש לנו ילדים, אנו פוגעים גם בהם.

כמעט כל אחד מכיר את הצורך להתגבר על יצרים כדי להצליח. האם במקום לעשות עוד עבודה עבור הבוס שתגרום לבוס לקדם אותנו, לא העדפנו לשחק בסוליטר, לדפדף באינטרנט? האם לא העדפנו לעשות דבר מה חסר תועלת במקום לעשות עבודה שהייתה גורמת לנו יותר אושר בטווח הרחוק?

כדי לשגשג ולהצליח בטווח הרחוק, אנו נדרשים למשמעת עצמית. הנרטיב הנוצרי הקלאסי אומר שמספיק שתחליט להתגבר על יצרך, המאבק ביצרים יצליח. סרטי הוליווד מלאים בתרחישים כאלו, בהם הגיבור אינו מתפתה לרע (בין אם זו נערת יפה, או סכום כסף גדול), ולכן בסוף הוא מצליח ונעשה מאושר ואולי אף מעושר. אלא שהחיים אינם כאלו. בחיים, אנחנו מחליטים מיליון פעמים שהפעם נעשה את זה, וכל פעם אנו נכשלים.

היהדות הכירה בחולשתנו. אין היא דורשת שנהפוך לצדיקים ביום אחד. אלא מעדיפה לעזור לנו להבנות צעד אחר צעד, בדרך לשליטה ביצרים. זה מתחיל בהשכמה בה אתה “מתעורר לעבודת הבורא כארי”. וכל מי שהתנסה בכך יודע שהיום הופך להיות הרבה יותר פרודוקטיבי, כאשר אתה מתעורר בשעה מוקדמת, ובזריזות. ביהדות, אינך מתעורר לקריאת עיתון או זוועות אחרות ברדיו או בטלוויזיה. אתה מתעורר למנטרה חיובית שמכוונת את שאר פעיליותך ביום. אני אישית אינני נוהג כך, ובמקום זאת אימצתי לעצמי מנהג, לחשוב על הדברים שאני אעשה היום, וכיצד אצליח לבצעם (וזה עוזר מאד). היא אוסרת עליך להיות עם אישה בחדר, בלא נוכחות אדם נוסף. זאת כדי למנוע “טעויות” או “גלישות”. היא ממליצה לך לא להרבות שיחה עם האישה, כנראה בדיוק מטעם זה (בעניין זה אני מפרש זאת כשיחה עם אישה שאינה אשתך. יש כאלו שלצערי מפרשים זאת לא להרבות שיחה עם אשתך, שזה בעיני הוראה ההורסת את חיי הנישואין). ויש לה ליהדות עוד מסכת שלמה של עבודת “תיקון מידות” שבעצם עיקר תכליתן הוא לגרום לך לאט לאט להגיע למצב בו אתה שולט ביצרים שלך ולא הם שולטים בך.

רגע לפני שיאשימו אותי בהחזרה בתשובה, אני רוצה לציין, שניתן להמיר את התהליכים הללו בתהליכם מקבילים, שאין בהן אוירנטציה דתית. וגם בחברה הדתית התהליך הזה אינו תרופת פלא. יש חלקים רבים בציבור הדתי-לאומי, שעושים את מה שהתורה והתורה שבעל-פה ציוותה עליהם, מכורח הציווי, ולא מהבנה. דבר זה יוצר עבורם עול ושיעבוד, ובמוקדם או במאוחר, הם או בניהם ינטשו את הדת, לטובת עולם חופשי יותר.

 דבר זה מחזיר אותנו לדיון על חופש. המערב מאפשר לאדם להשתחרר מכל עול ומכול ציווי. אך החופש הזה הוא חופש ראשוני בלבד. בחופש זה, האדם משועבד ליציריו, או דרכם, ללקוחותיהם של חברות הפרסום והשיווק.

 כדי להשתחרר עוד שלב, על האדם להגיע למצב בו הוא שולט ביציריו, ומגיע באמצעות רצונו, ויצריו הנשלטים, אל מטרתו. זהו השלב אליו חותרות הדתות המערביות. אך כל הדתות הללו, אינן מבינות כי השלב הראשון הוא בסיס הכרחי לשלב השני. בהעדר השלב הראשון, הציווי הדתיים הופכים לכפיה, וכשיש כפיה, האדם יבקש בסופו של דבר להפיל מעל עצמו את הכפיה. באישלאם הרדיקלי, מתקשים לקבל זאת, ומשתמשים באלימות כדי להכריח את האדם להיות “חופשי מיצריו”. אך גם באישלאם המתון, ביהדות ובנצרות, בהם אין כופין על אדם את החופש באלימות, עדיין מצפים שהאדם יהיה חופשי מכוח ציווי. בכך הם מחטיאים את כל עבודת המידות, שאמורה לבוא מבחירה חופשית, מרצון פנימי. רק באמצעותן יכול האדם להגיע למדרגת שגשוג ומוסר גבוהים.

 אך יש עוד שלב לחרות. השלב השלשי הוא השלב בו החברה עצמה הופכת לחברה מוסרית. בו תהליך תיקון המידות הוא לא רק של האדם הפרטי, אלא גם של החברה בה הוא חי. בה אין שרים מושחתים, נשיאים רודפי בצע ומין. בו האדם מזדהה עם החברה, בו הוא מרגיש שהיא חברה מוסרית, מצליחה ומשגשגת. אבל אלו עוד ימים רחוקים. בינתיים, אנו נמצאים בין השלב הראשון לשני.

טוב, רע, ולא נורא

יוצא לי לחשוב לא מעט על אלוהים בזמן האחרון, וככל שאני מעמיק בזה אני מבין עד כמה הדת לא בשבילי. כל האנשים הדתיים משלל הדתות שפגשתי בחיי חזרו על אותה המנטרה – אלוהים אחראי רק לטוב בעולם. אנשים לא אוהבים לסגוד לייצור שמביא עליהם רע. ה"נחנחים" פתרו את זה יפה – "תן חיוך, הכל לטובה", בטענה שהכל מוביל בסופו של דבר לטוב. יש אמת בדבר, גם קרוב משפחה שמת מוות אכזרי בסוף ידשן את האדמה ויצמיח פרחים... לטענתם, כל פעולה רעה מובילה בהכרח בסופו של דבר לטוב אחרי מספיק זמן. "בסוף כולם רואים."

הנוצרים בכלל לקחו את זה צעד אחד רחוק מדי עם כל הדיבורים שלהם על השטן. אם אלוהים לא אחראי לרוע בעולם, אז מי כן? – כמובן, השטן. אל נוסף שאחראי על כל דבר רע. קצת שולל את עיקרון המונותיאיזם, אבל מצד שני, "השילוש הקדוש" כבר שלל את זה מזמן. כמה פשוט לארגן את הכל בקופסאות יפות ומסודרות, אלוהים בלבן, השטן בשחור.

אבל אם חושבים על זה לעומק, מה זה בעצם טוב ורע? או יותר לנקודה, איזו חשיבות יש כבר לטוב ורע לאורך מספיק זמן?

טוב ורע הם שני מושגים שנגזרים באופן בלעדי מהעובדה שאנחנו כולנו יצורים סופיים, מוגבלים, ובעיקר קוויים – כלומר אנחנו חיים על ציר זמן שנע קדימה בלבד, ובקצב אחיד. אין לנו מושג מה יקרה עוד חמש דקות, ולכן אנחנו לא מסוגלים לחזות את ההשלכות של המעשים שלנו. אנחנו יכולים רק לשער מה יקרה מיד לאחר שנפעל, אך לא רגע מעבר לכך.

בניגוד אלינו, נמצא אלוהים (אם הוא קיים). אלוהים הוא אינסופי, מושלם, ובעיקר לא קווי – כלומר הוא נמצא מחוץ לזמן. בעבור אלוהים, היקום הוא לא יותר מספר. ספר שהוא עצמו כתב וקרא אינספור פעמים. אלוהים היה שם כדי לכתוב על בריאת העולם. הוא נמצא יחד אתכם כעת, בעמוד 254 של "ספר היקום" לצורך העניין, על מנת לקרוא יחד אתכם את השורות הללו. כמו כן, אלוהים כבר קרא את עמוד הספר האחרון, שהוא הרי גם כתב, בו מסתיים הזמן וקורה מה שקורה. כמי שמתבונן על הספר מבחוץ, אלוהים נמצא מחוץ לזמן, ויכול לקרוא את עמודיו מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, או את כל הדפים יחדיו באותו הזמן. זוהי מהות האלוהים. היותו מחוץ לזמן הקווי.

בדיוק בגלל זה כתוב "שהכל ידוע מראש והרשות נתונה". מבחינתנו, יצורים קווים בלי פרספקטיבה, הכל פתוח. אבל אלוהים, שכבר כתב וקרא את הספר אינספור פעמים, יודע בדיוק מה הולך לקרות בעמוד 255, אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה.

זוהי בדיוק התכונה הזו שהופכת את אלוהים ליודע כל. תמיד הכל מתבהר ברגע שיש פרספקטיבה של זמן. כפי שנאמר, "כולם חכמים בראייה לאחור". אתה מגיע הביתה, ומוצא קבצן בכניסה שמספר לך שמחכה לך בפנים מישהו עם סכין. להאמין לו? לא להאמין לו? מי יודע? אולי הוא משקר. אולי יש לו מניע. הרי עד שלא תיכנס הביתה ותראה, אין אמת אבסולוטית. הדבר נכון גם לגבי כל דבר אחר בחיים. הפלה זה טוב או רע? החזרת שטחים זה טוב או רע? אף אחד לא יודע. בגלל זה בכלל יש דמוקרטיה – אם אף אחד לא יודע מה נכון אז לפחות נעשה מה שהרוב רוצה. אם הייתה אמת אבסולוטית לא היינו צריכים דמוקרטיה. אם יבוא אדם שיודע את האמת האבסולוטית ויזהיר שבאמת עומד מישהו עם סכין מאחורי הדלת, מה זה משנה אם 30 אלף איש יצביעו בעד שתיכנס הביתה. שילכו לעזאזל, הם טועים.

אבל מעבר לכך, זה לא שאילו הייתה לנו פרספקטיבה היינו יודעים מה טוב ורע, אלא בדיוק להיפך. טוב ורע הם שני מושגים שיש להם תכלית רק בעבור יצורים קווים. אם נחזור לסטיקר של הנחנחים המקפצים, חשבו על הסיטואציה הבאה: אתם הולכים ברחוב ורואים אישה שעומדת להידרס. אין לכם פרספקטיבה מעבר לידיעה שצריך להציל אותה כי "זה הדבר הנכון לעשות" ואתם קופצים לכביש – ומצילים אותה. כל הכבוד, היא חיה. עשיתם מעשה טוב. מבחינתכם, בתור יצורים קוויים העניין נסגר. אבל מה אם בגלל שהצלתם אותה היא יכלה להמשיך עם חייה, להתחתן, ולהוליד את היטלר? חשבו על כך לרגע ברצינות. נניח והייתה לכם פרספקטיבה, כפי שיש לאלוהים - בידיעה שהאישה הזאת תוליד את היטלר, ואין דבר שתוכלו לעשות בנדון מלבד לתת לה להידרס, עדיין הייתם מצילים אותה? בוא נסבך את זה עוד קצת, נניח שהנכד של הנכד של היטלר, שקיים רק בזכותם, ימציא תרופה לסרטן ויציל מאות מיליונים. אף אחד אחר לא ימציא אותה, רק הוא. וזה תלוי רק בכם, כאן ועכשיו ומה שתעשו בדבר האישה הזאת שחוצה את הכביש בלי להסתכל?

הנקודה שלי היא שעל ציר זמן מספיק ארוך, טוב ורע מאבדים כל משמעות. מעשה טוב לעולם יוביל בהכרח למעשה רע מתישהו, אשר יוביל בהכרח למעשה טוב וכן הלאה. הטענה כי "הכל לטובה" קובעת כי סיום הדברים הוא טוב. כלומר שגם אם משהו רע הוליד טוב שהוליד רע, סיומו שיוליד טוב. זו גישה מאוד אופטימית וחסרת ביסוס, בדיוק כמו שיהיה חסר ביסוס לומר שרע הוא סיומת כל הדברים. מה שעושה לאנשים טוב בלב...

אבל מה שעולה מכל זה, הוא שאם יש אלוהים, טוב ורע הם הדברים האחרונים שמטרידים אותו, כי אין להם משמעות לאורך זמן. אם מעשה רע הוא הכרחי על מנת שיבוא מעשה טוב, איך ניתן לשפוט את הרוע? מה זה בכלל רוע אם הוא מוליד טוב?

בראייה כוללת, טוב ורע הם לא יותר ממושגים מלאכותיים שהמציאו יצורים קוויים כדי להכניס הגיון ליקום לא מובן. לסדר ולשים על כל דבר תווית כדי להשליט קצת סדר בבלגאן. זאת האמת (האבסולוטית?) כל השאר חשיבה יוצרת.

הוכחה שאלוהים לא קיים?

לפני קצת פחות משנה הייתי בניו זילנד עם אשתי. התארחנו אצל נוצרים אוהבי ישראל שהיו מאוד נחמדים ומין הסתם השיחה התפתחה לישו (או ג'שוע כמו שהם קוראים לו). הבחור התחיל לספר לי שבתנ"ך כתוב ככה וככה, דברים שבבורותי נאלצתי לקבל, אך למזלי לא הייתי לבד. למזלי, הייתי מצויד באקס דוסה למופת (אשתי) שציינה שהבחור "ממציא" פסוקים שלא היו ולא נבראו. החלטנו לברר את העניין ושאלנו אותו אם יש לו תנ"ך בעברית. הוא אמר שכן והביא שנים – אחד בעברית והשני באנגלית. הוא הצביע על פסוק מסוים בגרסא האנגלית ואמר – רואה, זה כתוב. הסתכלתי – ואללה, צודק. הסתכלתי בעברית - הפלא ופלא, זה לא כתוב שם. חדורים צדקה יהודית עברנו למתקפה, "התרגום הזה דריעק".... כאמור, זה לא הוביל לשום מקום. ב99% מהזמן ויכוחים תיאולוגים לא מובילים לשום מקום. לך תפריך או תוכיח משהו שקיים רק בראש של אנשים.

העניין הוא, שהנצרות היא דת שמבוססת על תרגום שגוי. התנ"ך באנגלית הוא תרגום של לטינית שהוא תרגום של עברית. משהו הלך לאיבוד בדרך. לפעמים המשהו הזה הוא חסר משמעות, ולפעמים הוא ממש גדול. אחת הדוגמאות היותר בולטות הן שבגרסא האנגלית כתוב שלמשה צמחו קרניים אחרי שהוא קיבל את עשרת הדיברות. המתרגם האידיוט שמין הסתם לא ידע עברית, תרגם את "קרנו פניו", כלומר "קרן מאור מרוב הארה רוחנית" – כ"הפך לעז". הוא קיבל את התורה הנצחית מאלוהים והפך לעז...

מיכלאנג'לו פיסל פסל של משה על סמך התרגום והאיש נראה כמו עז עם שתי בליטות שצומחות מהמצח. אנטישמים ציירו יהודים במשך שנים בתור שדים עם קרניים, כי הרי כולנו הוארנו בידי אלוהים להיות עזים. לך תתווכח. זה כתוב הרי.

מה שאני חותר אליו כאן, הוא שעל אף העובדה שהדת הנוצרית מבוססת על ספר שתורגם לא נכון, הדבר לא מפחית ממסירותם של נוצרים אדוקים לאמונה. אנשים דתיים פנאטים מכל דת יאמרו כי בעבורם לא מדובר ב"אמונה" אלא "בידיעה". הם מסרבים לומר שזו בסך הכל אמונה, כי הדבר כאילו מפחית ברצינות האל בעיניהם. נוצרי אדוק יכול להיות משוכנע לחלוטין בקדושת הספר על פיו הוא חי את חייו, משוכנע כי הוא ואלוהים אחד, משוכנע שהוא מרגיש את אלוהים זורם בעורקיו ומחזק את דרכו מכיוון שהוא הולך בדרך הישר הניתנה בידי האל – דרך שתורגמה לא נכון.
אם ניתן להוכיח לנוצרי אדוק שרגשות ההתעלות שהוא שואב מהיותו צדיק גדול בדרך האל – הן בעצם רק בראשו - כי דרכו היא לא דרך האל אלא דרך התרגום הלקוי, אז הוכחנו שהכל בראש, לא יותר.

גאוני

על טלוויזיה ותרבות הגוף

תודה לאל שאין לי טלוויזיה. כל פעם שאני מגיע לבית עם טלוויזיה אני אומר "אשרינו". איזה דרעק. תוכניות דרעק, התמכרות דרעק, בזבוז דרעק של החיים. שלא תבינו אותי לא נכון, אני רואה המון תוכניות וסרטים דרך המחשב. אבל אלה רק הטופ של הטופ, הקרם דה לה קרם, שמגיע אל מרקעי אחרי סינון קפדני של כל מי שאני מכיר שכן רואה טלוויזיה, ואומר לי מה שווה להוריד.

הייתי אצל ההורים שלי לפני כמה ימים, וראיתי טלוויזיה. יותר נכון, ראיתי "בעירום מלא", ספין ישראלי לתוכנית ריאליטי בריטית שלוקחת נשים שמנות שלא מרגישות בנוח עם הגוף שלהן ומשכנעת אותן להצטלם בעירום.

ממה שהבנתי, בגרסא הבריטית לא ממש מתעמקים בנפשן של הבנות – פשוט מפתים אותן במלתחה חדשה ומייקאובר תמורת זה שהן יתפשטו. בביקורת שקראתי, טענו שהגרסה הישראלית ניסתה להיות מתחכמת, ורצתה על הדרך לצלול לנפשן של הנשים המסכנות, ולפתור להן את משקעי הילדות וחוסר הביטחון – הכל בתוכנית אחת של חצי שעה.

ובכן, יופי טופי. למה לא? נראה לי שזה היה הפרק הראשון. הייתה בחורה אחת, לא ממש רזה ודי חסרת ביטחון, אליה התלווה המנחה ההומו (שממה שקראתי בביקורות, בחיים האמיתיים הוא אובססיבי לגבי המראה שלו), ומטרתו הייתה להוכיח לה שהיא לא צריכה להרגיש לא בנוח עם הגוף שלה (מאוד אמין כשזה בא ממנו).

הוא עשה לה כל מיני מניפולציות רגשיות, כמו לתלות בפומבי תמונה שלה בחזייה ותחתונים (בלי הראש שלא יזהו, כשהיא עומדת ליד...), ולאלץ אותה לשאול עוברי אורח אם הם היו מקיימים יחסי מין עם הגוף כרות הראש שבתמונה.

במהלך התוכנית הלכה הבחורה המסכנה ונקשרה למנחה. מניסיוני הדל בקרבת אנשים חסרי ביטחון, ברגע שהם נקשרים למישהו, הם יעשו הכל בשביל שהוא יאהב אותם. כשאין בעולם אנשים שמעריכים אותך, אתה תופס בשמונה ידיים את מי שכן. בגלל זה, היה נראה לי שכניעתה הסופית ללחציו של המנחה להצטלם בעירום, לא הייתה ביטוי לאמנציפציה, לסגירת מעגל ולסופו של התהליך הבראתי, לפריצתה מכבלי הדימוי העצמי הרעוע וההערכה העצמית הנמוכה – אלא לעוד מקרה קלאסי של אדם עם בעיות הערכה עצמית שנכנע ללחץ חברתי כדי לזכות באהבה.

אבל ניחא. כל מה שכתבתי – ניחא. שתתפשט. הנה מה שהפריע לי:

המנחה כל הזמן דיבר בצביעותו המחליאה על כמה שזה מזעזע שנשים מרגישות שהן חייבות להיות רזות, ושאם מישהי שמנה, או אפילו קצת מלאה, אז החברה משפילה אותה ואומרת לה שהיא לא שווה כלום אם היא לא אנורקטית ובלה בלה בלה בלה....

נכון. אז מה?! יופי זה כל מה שיש בעולם?! זה המדד היחידי לערכו של בנאדם?! יש אנשים מכוערים בצורה בלתי רגילה עם אישיות כל כך כובשת שהם יכולים להשיג כל בחורה או גבר שהם ירצו. אני ראיתי את זה קורה הרבה פעמים.

מה עם חוש הומר? מה עם כריזמה? מה עם אינטלקט? מה עם כל התכונות שגורמות לאנשים להיות ביחד גם מעבר לסטוץ חד פעמי?

הסיבה היחידה שכל כך הרבה נשים חושבות שהן לא שוות כלום אם הן לא יפות, היא כי הן חונכו לחשוב שרזון ויופי הן התכונות היחידות שיש להן חשיבות בעולם. עכשיו, זה נכון שליופי יש חשיבות. באמת יש לו. אני מוכן להיות ידיד של כל בחורה שאני אתחבר אליה רגשית, אבל בלי משיכה מינית לא תהיה זוגיות. אבל זה אני, ואני יודע שיש בעולם הזה בחורות שלמרות שהן לא בדיוק 90:60:90, כל כך כיף ומצחיק להיות לידן, שבנים עומדים בתור כדי להיות איתן. יצא לי לדבר עם בני זוג של אנשים שהחשבתי בתור "לא מושכים", והתגובה תמיד הייתה – "אני לא רואה את זה". אנשים שבחיים לא היו "עוברים מסך", חיים עם בני זוג שלא חושבים לרגע שהם "התפשרו". כאמור – יש יותר במשיכה מאשר נתונים פיזיים.

אישה שמנה שמרגישה לא בנוח עם הגוף שלה לעולם לא תגיע לשום מקום אם האובססיה שלה לא תיפסק. אישה שמנה חייבת להבין שמשקלה הוא מחלה שנגרמה כתוצאה מחוסר ביטחון אותו היא מילאה באוכל. ברגע שאת חלל הביטחון ימלא משהו אחר חוץ מסופגנייה – היא תרד במשקל לבד. או שלא, אבל למי אכפת אם טוב לה עם עצמה.

מה שכל כך הפריע לי בתוכנית היה שהמנחה לרגע לא אמר שיופי לא כזה חשוב, ושיש עוד דברים בעולם חוץ מזה. כל מה שהוא אמר לבחורה המסכנה הוא – שהיא יפה כמו שהיא, לא – היא יפיפייה - מהממת! ושהיא צריכה להצטלם בעירום... עכשיו, אני בעד עבודה פסיכולוגית, אבל אני מתנגד נחרצות לאנשים שמאמינים שזה בסדר לשקר אם זה גורם לאנשים להרגיש יותר טוב. האמת תמיד עדיפה, חוץ מזה שהיא תמיד בסוף יוצאת לאור כך שאין שום תועלת בשקר.

שחור אף פעם לא יהיה לבן, לא משנה כמה אתה דמגוג מוצלח. שתים ועוד שתים לעולם לא יהיה חמש (מג'ורג' אורוול סליחה). אישה שסובלת מעודף משקל כרוני אינה מושכת מינית ללא בגדים. זה פסול להגיד לה שכן. זה שקר. זה עוד אחד מאותם השקרים ה"פוליטיקלי קורקט" שמאכילים אותנו. Big Is Beautiful. זה פשוט לא נכון. זה מילים של אנשים חלשים שלא מצליחים לרזות, אז הם מכריזים שהכישלון שלהם הוא בעצם ניצחון. זה לא הופך את זה לאמת. השמנת יתר זו סטייה ביולוגית שרק יכולה להתאפשר בעולם המערבי שהתנתק לחלוטין משרשרת המזון ומהטבע. פעם לא היה דבר כזה. אנשים היו עסוקים מדי בלצעוד 10 קילומטר לבאר, פשוט לא היה להם זמן להשמין מול הטלוויזיה ממזון מהיר עתיר שומן רווי. זה כבר הוכח פעם אחר פעם שגברים בכל התרבויות בעולם נמשכים לאותו מבנה הגוף הנשי בו נשמר היחס של 90:60:90, בין אם מדובר באישה רזה או מלאה.

אדם שמן ששונא את עצמו כי הוא שמן, לא צריך שישקרו לו ויגידו לו שהוא מושך באותה המידה כמו אנג'לינה ג'ולי. המנחה, שלא הפסיק לדבר על תרבות הגוף, לא צריך להגיד לבחורה המסכנה שגם היא יכולה להיות חלק מאותה התרבות הנלוזה אם היא רק תקבל את זה ש"שמן זה יפה". הפתרון לבעיותיה הנפשיות של הבחורה הוא לא להוסיף חטא על פשע ולהפיץ תמונות עירום שלה באינטרנט. הפיתרון טמון בהפחתת חשיבותו של "הרעיון" של תרבות הגוף, ובהקטנתו למימדים ראויים במוחה של אותה הבחורה. יש לגרום לה להבין כי אומנם יש לתרבות הגוף חשיבות, אך לא ליותר מהרבה דברים אחרים. יש לגרום לה להבין שמשיכה מינית לא מבוססת אך ורק על יופי חיצוני, ושכן – איכשהו – אנשים שמנים מתחתנים כל יום וחיים חיים מאושרים. כי יש לחיים יותר מיופי חיצוני!

לאחרונה נפטר אדם דגול – טומי לפיד. בגיל 77, הותיר לפיד מאחוריו מפעל חיים מרשים כסופר, עיתונאי, חבר כנסת, ופעיל ציבור. הוא נשא מאות נאומים מול קהל והוביל הפגנות לשינוי עוולות חברתיות – לא בדיוק אדם עם חוסר ביטחון עצמי. והפלא ופלא – רזה הוא לא היה. למעשה ממש לא רזה. כשפגשתי אותו לפני כעשר שנים הייתי בשוק. חשבתי שהמצלמה אמורה להוסיף 10 קילו, לא להפחית. הוא היה ענק. זה הפריע לו?!

לא מזמן פורסם ספר שכתב לפיד בשם "אמרתי לכם". בספר מספר לפיד על קורות חייו, ובין השאר מדבר על משקלו. לפיד כותב שהוא זוכר בצעירותו שהוא ראה את הלווייתו של ווינסטון צ'רצ'יל, שכאמור גם הוא היה בחור לא קטן. הוא מספר שהוא נדהם מאיך שצ'רצ'יל, שאכל, עישן ושתה אלכוהול כל חייו, מת בגיל מבוגר חרף נבואות כל הרופאים. לפיד כותב כי בו ברגע החליט כי הוא לא מוכן להיכנע לתכתיבי הרפואה והאופנה, וכי הוא מתכוון לחיות חיים נטולי חרטות. הוא אכל, שתה ועישן כל חייו ומת בגיל מכובד של 77.

הנקודה שלי, היא שמדובר בבנאדם שלא רק שלא ביסס ולו במקצת את בטחונו העצמי על משקלו, אלא מדובר באדם ששגשג , התפתח, והצליח אך ורק בזכות כישוריו האינטלקטואליים, ואישיותו הכובשת. גם בחיים האישיים, לפיד מצא אהבה, ואף הותיר מאחוריו בן מפורסם לא פחות.

לפיד הוא ההוכחה הניצחת שאנשים לא צריכים לשקר לעצמם. אנשים לא צריכים לשאוף להיות משהו שהם לא. יש עוד דברים בחיים חוץ מיופי חיצוני ועדיף יהיה אם בחורה חסרת ביטחון תחסוך מעצמה מלהיות מוצגת כמופע קרקס מול עם ישראל, ובמקום זאת תמצא את בטחונה העצמי במה שהיא כן מוכשרת בו.

הרבה יותר קל לרזות כשלא מרגישים כאילו החיים והמוות תלויים בכך.

זה סוף העולם! אולי.....

אני מודה. אני מכור לתיאוריות קונספירציה.

תמיד שועשעתי מהטענה שסדרי עולם לא באמת קורים מעצמם, אלא שמישהו זדוני עומד מאחורי הקלעים ומתעתע בנו כמו פיונים כדי להגשים תוכניות גרנדיוזיות, ושאנשים לפני מאות ואלפי שנים איכשהו ניחנו בפרספקטיבת-על שאפשרה להם להתניע תוכניות אדירות היקף שיוגשמו רק בעתיד הרחוק.

אני מודה שאי אמון טוטאלי בכל מילה הנאמרת מפי הממסד באמת הופכת את העולם למקום הרבה יותר מעניין, ואותך לפרנואיד.

הפרוטוקולים של זקני ציון אמיתיים, הנחיתה על הירח צולמה בסטודיו סגור כדי להשפיל את הרוסים, הסי איי איי רצח את קנדי כי הוא עמד לחשוף שארה"ב נמצאת בקשר עם חייזרים, חללית באמת נחתה ברוזוול ב1947, וזה הכל טיוח של הצבא, ארגון הבונים החופשיים הצמיח את האילומינטי שמנסים להשתלט על העולם ולהביא את שלטון השטן, רבין לא נרצח בידי יגאל עמיר, מגדלי התאומים פוצצו באופן מבוקר כדי לתת לארה"ב אמתלה להציב נוכחות צבאית במרכז אסיה ולהבטיח את אספקת הנפט....

מה שאני הכי נהנה ממנו הוא לבחון עד כמה תיאורית קונספירציה כזאת או אחרת היא באמת הגיוניות. לפעמים הן ממש מגוחכות, אבל לפעמים ככל שקוראים יותר, ככה נהיים יותר פרנואידים. אני באמת לא יודע למי אני מאמין בקשר למגדלי התאומים, או אפילו ברצח רבין. התחלתי לקרוא את התיאוריות כמין בדיחה, אבל די מהר נשארתי עם סימן שאלה גדול.

אבל לפחות תיאוריות קונספירציה מנסות תמיד להתבסס על כמה שיותר עובדות. לפעמים הן נסיבתיות ודרוש מספר סיפורים מוצלח כדי לקשר בין כולם, אבל הן עדיין מתבססות על עובדות.

לעומתן, יש תחום הרבה יותר מגוחך, אך לא פחות מבדר בעיני: נבואות.

בירושלים, קשה לירוק בלי לפגוע בנביא. אני בחיים לא אשכח את היום ששמעתי במדרחוב אמריקאי משוגע שנעמד על ספסל ונתן דרשת זעם נבואית באנגלית מפי אלוהי אברהם על השמדתה הקרבה של ישראל. היה לו ברק בעיניים והוא היה נראה כמו משה רבנו (או סתם נווד משוגע ומלוכלך). אנשים התעלמו ממנו, חלק גיחכו, אבל אני הייתי מוקסם. כל כך נהניתי מכל הדיבורים על "סינדרום ירושלים" שרצו בזמנו. המחשבה שמיליוני מאמינים מטורפים מרחבי העולם יגיעו להר הזיתים כדי לתפוס כסאות בשורה ראשונה להצגה הטובה בהיסטוריה. איזה יופי!

האינטרנט מלא בנבואות זעם מכל קצוות תבל. לכל זרם בנצרות יש תיאוריית יום הדין משלו, וכולם חושבים שהשני טועה וכופר. אנשים שמחפשים סימנים רואים אותם בכל מקום. רעידת האדמה הייתה בגלל הומוסקסואליות, הצונאמי היה בגלל המלחמה בעיראק, או אולי להיפך...

היהודים היו אלה שהתחילו את החגיגה. יום הדיון היהודי מספר על משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. אחד מוביל את העם למלחמה ומת, והשני גואל את כולם ומחייה את המתים. הנוצרים אומרים שישו יחיה את המתים. השיעים מאמינים שאיזה מולה אמור בערך עכשיו לקום לתחייה ולכבוש את העולם.

רוב ה"נביאים" מעדיפים להישאר די מעורפלים במילותיהם, יותר בטוח ככה. אולם ההיסטוריה ראתה כבר כאלה שבאמת היו בטוחים בעצמם, (או שגאוותנות יתר ערפלה להם את כושר השיפוט), נתנו תאריכים מדויקים, ויצאו טמבלים.

אבל כנראה ששום דבר לא באמת משתנה, וכמו נמלים טובות מכבים בני האדם את השכל בכל דור מחדש. יש אנשים שכל כך מתמסרים למילותיו של הנביא התורן, עד שהם הולכים איתו עד הסוף. כת "שערי גן העדן" בארצות הברית, התאבדו כי נביאם הבטיח להם שכדור הארץ אבוד. בג'ורג'טאון התאבדו 700 איש מסיבות דומות.

לא מזמן קראתי (בערך, התייאשתי אחרי כמה פרקים) ספר המתאר את מלחמת העולם השלישית. הוא נכתב בידי אדם שטוען שהוא המשיח, ומתאר אפוקליפסה נוסח המבול בשילוב עם מכות מצריים שיובילו לחורבן העולם, ואיך לא – את חורבן ארה"ב.

מה ששעשע אותי במיוחד בנביא התורן, הייתה הכרתו היוצאת דופן במצבו. הוא פותח את הספר באומרו כי הוא מודע לכך שהעולם מלא בנביאים ונבואות, ושלאנשים כבר נמאס לשמוע שכך וכך הולך לקרות ואז מתבדים. הוא שואל- "אז איך תדעו שאני דובר אמת?" ואז עונה – "כי אני, בניגוד לכל השאר – באמת המשיח!, ועכשיו זה באמת התקופה שלפני אחרית הימים". אני לא יודע מה איתכם, אבל אני השתכנעתי. אם הוא אומר, הוא בטח יודע. הוא ממשיך לטעון שהוא לא סתם היה כותב ספר, ומשקיע בו, אילולא אלוהים היה מורה לו ובלה בלה בלה...

אני חושב שמתישהו העולם כן יושמד. בטח שישראל, שכל הסיכויים, ובעיקר הדמוגרפיה, פועלים נגדה. אבל כרגיל, לא יהיה זה משהו יוצא דופן, שמימי, או מופלא. זה יהיה עוד מאותו דבר. אותו הדבר שהיה לנו מאז תחילת הזמן: טמפרטורות עולות ויורדות, הרי געש מתפרצים ושוקטים, אוקיינוסים גועשים, רעידות אדמה ארעיות, ובני אדם שמוצאים בכל דור מחדש דרך מקורית יותר להשמיד אחד את השני במקום לעבוד ביחד.

או שאני טועה ואלוהים יהרוג את כולנו בקרוב....

בופה

אני נדהם כל פעם מחדש כאשר שאני נתקל בהוכחה חיה לכך שהאדם המציא את אלוהים - איך כל יום מחדש בני אדם ממציאים אותו שוב ושוב על מנת שיתאים לתפיסת עולמם.

"הקבוצה השנואה ביותר באמריקה", זו הכינוי שהתקשורת האמריקאית הדביקה למאמיני כנסיית ווסטברו הבפטיסטית מקנזס. הכנסייה המונה כשמונים מאמינים עוררה סערה בזמן האחרון כאשר התחילו מאמיניה להופיע בהלוויות של חיילים אמריקנים שארונותיהם הגיעו זה עתה מעיראק, מצוידים בכרזות נאצה.

בניסיון לעורר פרובוקציה, מפגינים חברי הכנסייה בקרבת הלוויות בעודם מחזיקים שלטים עליהם כתוב – "אלוהים שונא את ארצות הברית", "אלוהים שונא הומואים", ו-"כמה טוב שאלוהים מעניש את חיילינו החוטאים."

כנראה שהפרובוקציה הצליחה כי חברי הכת הוזמנו לבערך כל תוכנית ראיונות בארה"ב כדי שכל מנחה יקבל את ההזדמנות לצעוק עליהם בעצמו. מזמן לא הייתה אמריקה כולה מאוחדת – ימנים ושמאלנים, חילונים ודתיים, כולם התגייסו להביע את זעמם ושנאתם כלפי כנסיית השוליים ההזויה מעיירה קטנה בקנזס.

בכל הופעה טלביזיונית, חוזרת דוברת הקבוצה על האמת השנויה במחלוקת שלה: שכתוב בתנ"ך במפורשות שאלוהים מתנגד להומוסקסואלים, ועצם היותה של ארה"ב חברה סובלנית לתופעה, מציב אותה כאויבת של אלוהים. חיילים אמריקאים מתים בעיראק כי אלוהים מעניש את ארה"ב על סטייתה מדרך הישר, ושורה שלמה של אסונות עוד מחכים למעצמה במידה ולא תסור מדרכיה החוטאות.

מה שמתחיל בכל פעם בתור ניסיון עיתונאי להבין את מקור השנאה, מתדרדר בכל ראיון מהר מאוד למאבק תיאולוגי ילדותי בין המנחה לבין דוברת הקבוצה. כשצפיתי ביו טיוב במגוון הראיונות, נדהמתי מהמהירות בה מראיינים מקצועיים התדרדרו להחלפת האשמות צעקנית בסגנון - "האלוהים שלך הוא לא האלוהים שלי! האל שלך הוא אל שקר!" "לא – שלך הוא אל שקר!". זה הזכיר לי קצת שיחות בין ילדים בנושא של "למי יש את האבא הכי חזק."

תגובתי הראשונה להכרזות הכנסייה הייתה דומה לשאר אוכלוסיית ארה"ב - זעזוע. אם מישהו היה מפגין בהלוויה של הבן שלי ש"טוב שהוא מת כי אני כופר", הייתי נזעם, כמו כל אחד. אך בעודי צופה בעיתונאים מקצועיים, דובריה הגדולים ביותר של הדמוקרטיה - אנשים אשר מחשיבים את עצמם בתור מעצבי הדעה בחברה שחורטת על דגלה את קבלת האחר וכיבוד תרבותו, הבחנתי פתאום בשתי תופעות מעניינות:

1. צביעותם של אלה התומכים בסובלנות בין תרבותית
2. מידת עיוותה של הדת בידי מאמיניה על מנת שתתאים לתפיסת עולמם

אנשים אוהבים לחשוב שהבדלים בין תרבויות מתבטאים בלבוש, שפה, מאכלים לאומיים וכו... סנגורי הפלורליזם התרבותי אוהבים לתקוף אנשים אשר לטענתם "מפריע להם בעין" לראות אנשים עם לבוש שונה, שפה אחרת וכו, ולקטלגם בתור "שונאי זרים" וגזענים. העניין הוא שסממנים שטחיים כמו אוכל ולבוש אינם מה שבאמת מבדיל בין תרבויות. מה שמבדיל באמת בין תרבויות הינו למרבה הפלא בדיוק מה שליברלים הכי מתנגדים אליו - ההבדל בתפיסת המציאות שבין תרבות לתרבות. אני תמיד מוצא את עצמי מתקשה להבהיר לאנשים מה זה "הבדלים בתפיסת המציאות" בעיקר מול אמריקאים, ואנשים שנטמעו בחברה האמריקאית, בעיקר מכיוון שהם אינם מסוגלים לתפוס מציאות בה אנשים מאמינים בערכים שונים משלהם. אני מתכוון לסוגיות מהותיות כמו קדושת החיים, או עצם הגדרת המוסר.

תאמינו או לא, אבל לא בכל התרבויות החיים הם דבר קדוש. היו תרבויות שהקריבו קורבנות אדם, יש עדיין תרבויות שלא מתאבלות על ילדים שמתים, יש תרבויות בהן המוות יכול להיות שאיפה נעלה כמו באסלאם הקיצוני. אותו דבר תקף גם לגבי "מוסר". אנשים נוטים לבלבל בין מוסר ל"אתיקה". כללי האתיקה הם קבועים, הם קוראים להומניזם, פלורליזם, קבלת האחר, קדושת החיים וכל שאר אמונות העולם המערבי. אבל מוסר משתנה מחברה לחברה. המוסר התנ"כי למשל, קובע שעצם היותו של אדם "רודף שלום", לא בהכרח הופך אותו למוסרי. בעיני התורה, אדם חילוני שלא ביצע פשע מעולם אך גם לא שומר שבת או כשרות, נחשב כופר. כאמור, "המוסריות" הנדרשת מהאדם משתנה מדת לדת ומתרבות לתרבות. הטענה שמטרת הדת היא להפוך את האדם ל"אתי" היא שטותית. ביהדות למשל, מטרת היהודי היא לעבוד את אלוהים. כדי לעשות זאת, עליו אומנם להיות "אתי", אך זה רק אחד התנאים הדרושים על מנת להיות נתין מוצלח של האל. בערך כמו שחובה לדעת אנגלית כדי ללמוד באוניברסיטה. עצם ידיעת האנגלית אינה מספיקה בשביל להתקבל, אבל היא כן תנאי הכרחי. יש דתות שדורשות מהאדם "המוסרי כדברן", למלא אחר עקרונות כל כך הזויים, או סותרים את חוקי האתיקה, שאפילו הליברל הגדול ביותר יתגלה במלוא צביעותו מרוב התנגדות לקבלת האחר.

הנקודה השנייה, היא המידה בה אנשים מעוותים את דתם על מנת שתתאים לתפיסת עולמם. בעצם העיוות יש אבסורד. הרי אלוהים, בורא היקום, יישות שתמיד הייתה ותמיד תהיה, בעל החוכמה והידע האינסופי - הוא זה שמכתיב לנו אחר אילו כללים לציית, לא ההיפך. אדם שמתיימר להאמין באלוהים חייב לקבל את העובדה שהוא איננו אלא גרגיר אבק ושאינו מבין חצי דבר על רזי העולם - ושמישהו שכן מבין קבע לו איך חובה עליו לחיות על מנת לזכות בתגמול בעולם הזה והבא.

כעת, יש המון דתות בעולם. ביקור קצר בעמוד העוסק בערך "דתות" בוויקיפדיה יבהיר בערך בכמה מדובר:

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%AA%D7%95%D7%AA

כל דת מאמינה שהיא ורק היא, מחזיקה באמת היחידה עלי אדמות ושרק בזכות ציות עיוור לתורתה, יזכה האדם לגאולה. עצם פירוש המילה "איסלאם" היא כניעה, ביהדות אחת המצוות המקודשות ביותר הינה "עול מלכות שמיים" הגורסת כי היהודי חייב לציית ללא עוררין לחוקי האל- כי הם חוקי האל.
אין לי בעיה אם זה. יכול מאוד להיות שאחת מהדרכים באמת צודקת. הרי אף אחד לא באמת יודע - זה עניין של אמונה. אבל כן יש לי בעיה עם חוסר כנותם של אנשים לגבי עצמם. לדוגמא, אם אדם המגדיר עצמו בתור יהודי מאמין יטיף כביכול בשם הדת לחלל שבת, הרבה אנשים ייעלבו – לא בגלל שהוא מטיף לחילול שבת, אלא בגלל שהוא מעוות את היהדות. שימציא דת חדשה, שיקרא לה באיזה שם שהוא רוצה, אבל שלא יטעון שהוא יהודי בעודו מטיף להיפך הגמור. למילים יש כוח, והרבה חשיבות. כאשר אנו מעוותים משמעויות של מילים ואז מחנכים דור שאינו יודע את ההיסטוריה שא' זה בעצם ב', אנחנו מבצעים פשע נוראי. אנחנו שוללים את זכות הבחירה מאנשים לבחור את דרכם בעצמם, ושוללים מאנשים את הזכות להכיר את המורשת שלהם.

רבים ממאמיניה של הדת היהודית, והנוצרית, ששתיהן מבוססות על התורה, אינם מתנהגים כלל בהתאם לכתוב בטקסט העתיק על אף שהם מגדירים עצמם "דתיים". ערכים רבים בתורה עוותו, נמחקו או נוסחו מחדש ללא כל קשר למילותיו המקוריות של אלוהים. עצם מהותה של הדת עוותה בידי מאמינים מודרניים, על מנת שתתאים להלכי הרוח של המאה ה-21. לדוגמא – באמת כתוב בתורה שאלוהים אוסר על משכב זכר. זה אולי לא פופולארי, או לא אתי, אבל זה באמת כתוב. אדם הניחן בכנות עצמית אשר אינו מסכים עם הכתוב, יודה במפורשות – הדת הזאת לא בשבילי. הדת איננה בופה. במידה ואנו מאמינים שבאמת כל הכתוב הינו אמת, אין לנו זכות לבחור אילו תכתיבים מקובלים עלינו ואיזה לא. הרי אם אלוהים הוא ייצור נצחי, משמע גם שתורתו נצחית. אדם שבוחר את מצוותיו למעשה אומר כי השיפוט העצמי שלו עולה על זה של אלוהים.

הדהים אותי לראות מנחים נוצריים, גם כאלה המחשיבים את עצמם אדוקים, צורחים על הדוברת של אותה הכנסייה על כך שהיא אינה מאמינה באלוהי אברהם – והם כן. נוצרים בארצות הברית, כמו מאמינים אחרים של הרבה דתות בכל העולם, עיוותו את מילותיה המקוריות של הדת על מנת שתתאים לתפיסת עולמם, ואז התפרצו כנגד מי שבא להזכיר להם שהדת איננה בופה. אמונה אמיתית דורשת הקרבה, ואני אומר זאת בתור אדם חילוני לחלוטין. החילוניות שלי נעשית מבחירה, מתוך הכרה שאם אני לא מקבל את תכתיביה של הדת, או מספיק שאני יודע באופן מוחלט שאני לא מתכוון לבצע כל אחד מחוקיה – אני לא אתיימר להשתייך לאותה הדת.