יום רביעי, 21 בינואר 2009

בסוף זה ייגמר

מטרות הן דבר מצחיק. "אני אעשה את זה ואת זה ואת זה – ואז אני אהיה מאושר. אז הכל יהיה טוב." למה אתה לא מאושר? - "כי אין לי משהו מסוים, וכשיהיה לי אותו אז אני אהיה מאושר."
יש משהו מאוד סופני במטרות. צ'רצ'יל הבטיח שמלחמת העולם השנייה "תסיים את כל המלחמות". ואנשים באמת האמינו לזה. אני מאשים את מנטאליות הדיסנילנד שכולנו מחונכים עליה. בסוף הסיפור הנסיכה הנרדמת מקבלת נשיקה, או הופכת מחצי דג לבת אנוש, מתחנת עם נסיך חלומותיה וכולם חיים באושר ואושר – הסוף. רק מה? אין באמת סוף. החיים נמשכים ואחרי 4 שנים הבחורה מרגישה מפגרת כי היא מיהרה להתחתן ועכשיו היא מוצאת עצמה תקועה עם שני ילדים ובעל שהיא לא באמת טרחה להכיר מעבר להבטחתו להינשא לה. שום דבר לא באמת נגמר. אחרי הנאצים באו הקומוניסטים, ואחרי הקומוניסטים באים עכשיו הערבים. הדת מבטיחה לנו ישועה לכלל המין האנושי אם רק כולם יחזרו בתשובה. היא מדברת עוד ועוד על יום הדין ועל כך שיום אחד, כל זה ייגמר. מה זאת הרדיפה האובססיבית הזאת אחרי הסוף?! למה לא ליהנות מכאן ועכשיו?

למי שהיה מכור למשחקי מחשב מוכרת מאוד ההרגשה: אחרי לילות לבנים של משחקיות אינטנסיבית ונטולת מקלחת או היגיינה אישית, סוף סוף מנצחים במשחק – האביר הורג את המפלצת הראשית, ואז – כלום... נגמר. אנטי-קלאימקס משווע, אכזבה, והכרה די מדכאת בכך שלמעשה המסע היה הדבר המעניין, ועם כל הכבוד לדחף להגיע לסוף, ברגע שהוא בא, אתה מצטער על כך.

פוליטיקאים מדברים על פתרונות סופיים, דברים שיביאו עלינו את השלום לנצח. "לנצח". מה זה נצח לעזאזל? 20 שנה? 50 שנה? באירופה לא הייתה מלחמה כבר 60 שנה וכולם מתנהגים כאילו נגמרה ההיסטוריה וכולם עכשיו יהיו שם חברים טובים. 60 שנה זה כלום. מי שלחם עדיין לא מת, וכבר מדברים על "נצח"?

אני לא שש לריב עם אף אחד. בטח לא כשאני יודע ששום מלחמה לא תסיים את כל המלחמות. תמיד יבוא עארס חדש עם תסביך נחיתות, תמיד יעלה שוב דמגוג לוחמני שינצל בורות, תמיד אנשים ימצאו סיבה חדשה לשנוא, לקנא, להתנכר – פשוט כי משעמם להם בזמן שהם מחכים לסוף.

אחרי שהתחתנתי החיים המשיכו, ואחרי שאני אמות, העולם ימשיך. כלום לא נפתר, כולנו פשוט פה.

תחיו עם זה.

יום חמישי, 8 בינואר 2009

כניעה

פירוש המילה "אסלאם" הוא כניעה. ממש כמו "עול מלכות השמיים" היהודי.
מהות הדת באשר היא, היא ההכרה באפסיות כוח השיפוט העצמי, והכניעה המוחלטת תחת מרות אלוהית שיכולה להכתיב לך מה שהיא רוצה.
מאותו הרגע, השאלה היא פשוט - מה רוצה האל.
אם האל אומר לקפוץ מהגג- אז זו האמת האלוהית. אם הוא אומר שחובה ללבוש ורוד, אז זאת האמת האלוהית. אם הוא אומר שאסור לאכול יחד בשר וחלב, ולא לדוגמא, צ'יפס וקורנפלקס, אז זו האמת האלוהית.

אבל ללא ספק, הדת הכי אכזרית שנתקלתי בה היא האסלאם.
מגוון הדברים שרוצה האל ממאמיניו בדת האסלאם הם פשוט מזעזעים.
האסלאם מכונה"דת החרב", ולא לחינם. הדת המוסלמית הקימה תרבות בה אלימות היא דבר שגור. בה התעללות בנשים ורצח על כבוד המשפחה הוא דבר המעוגן בחוק. בה הגבר הוא אלוהים, ומי שאינו כוחני, קשוח אלים וברברי נחשב שפל ונחות. זוהי תרבות בה גברים אינם אחראים על מעשיהם כלפי נשים, ולמעשה חצי מהאוכלוסיה משעבדת את החצי השני למען סיפוק יצרי כוחניות ומין.
והכל ארוז במעטפת טוהר מתחסדת וצבועה.

הסרט "כניעה" הופק בידי הולנדי בשם תיאו ואן גוך. הסרט עוסק בהתעללות הממוסדת בדת שעוברות נשים בעולם המוסלמי מדי יום. הסרט מציג שחקנית בודדת המתארת את הגיהינום אותו עוברות נשים מוסלמיות, כאשר על גופה מקוקעים פסוקי הקוראן המתירים למעשה אונס, הלקאה והתעללות כנגד נשים "מרדניות".
לאחר הקרנת הסרט ב2004, נרצח מפיק הסרט בידי מוסלמי אדוק, אשר רגשותיו ככל הנראה "נפגעו" והוא בחר בדרך זאת להביע את מחאתו.

צפייה מהנה


יום שני, 5 בינואר 2009

סרטון נדיר של החמאס

פעילי זכויות אדם במערב מגנים את ישראל ותומכים בחמאס מתוך חשיבה שמדובר באבק צודק של עם עשוק. הדבר המצחיק הוא שאם לרגע הם היו טורחים ללמוד קצת על החמאס ועל השלטון שלו בעזה, הם היו מגייסים את אמנסטי שתשים אותו במקום הראשון ברשימת מפרי זכויות האדם בעולם. החמאס הקים בעזה שלטון אסלאמי קיצוני כמו באיראן ובטאליבאן. הוא מבצע פשעים מזעזעים נגד העם שלו, שאם התקשורת הייתה מקדישה להם אפילו מעט סיקור, העולם כולו היה דוחק בישראל למוטט את משטר החמאס.

הסרטון הבא הוכן ע"י אדם ערבי, בתמיכה של פלסטינים מהשטחים:

יום חמישי, 1 בינואר 2009

אלן דרשוביץ מדבר על ישראל

אני חושב שהוא מסכם את זה היטב. אין דבר כזה פרו פלסטיני, יש רק אנטי ישראלי.
אין לי, או כמעט לאף אחד בארץ, או בין תומכי ישראל בעולם, התנגדות למדינה פלסטינית שוחרת שלום ודמוקרטית לצד ישראל.
אבל קשה מאוד למצוא בין מי שתומך במדינה פלסטינית אנשים שלא מתנגדים לישראל בכל מקרה - דמוקרטית, לא דמוקרטית, קטנה גדולה או בינונית. המצב היחידי בו מי שמכריז על עצמו "כתומך הפלסטינים"
יקבל את ישראל הוא אם היא תמוקם בים.

לאף אחד בעולם לא אכפת מפלסטינים - זה לא יותר מתירוץ לשנוא יהודים.
הביעה היא לא מדינה פלסטינית, אלא עצם קיומה של ישראל.