מטרות הן דבר מצחיק. "אני אעשה את זה ואת זה ואת זה – ואז אני אהיה מאושר. אז הכל יהיה טוב." למה אתה לא מאושר? - "כי אין לי משהו מסוים, וכשיהיה לי אותו אז אני אהיה מאושר."
יש משהו מאוד סופני במטרות. צ'רצ'יל הבטיח שמלחמת העולם השנייה "תסיים את כל המלחמות". ואנשים באמת האמינו לזה. אני מאשים את מנטאליות הדיסנילנד שכולנו מחונכים עליה. בסוף הסיפור הנסיכה הנרדמת מקבלת נשיקה, או הופכת מחצי דג לבת אנוש, מתחנת עם נסיך חלומותיה וכולם חיים באושר ואושר – הסוף. רק מה? אין באמת סוף. החיים נמשכים ואחרי 4 שנים הבחורה מרגישה מפגרת כי היא מיהרה להתחתן ועכשיו היא מוצאת עצמה תקועה עם שני ילדים ובעל שהיא לא באמת טרחה להכיר מעבר להבטחתו להינשא לה. שום דבר לא באמת נגמר. אחרי הנאצים באו הקומוניסטים, ואחרי הקומוניסטים באים עכשיו הערבים. הדת מבטיחה לנו ישועה לכלל המין האנושי אם רק כולם יחזרו בתשובה. היא מדברת עוד ועוד על יום הדין ועל כך שיום אחד, כל זה ייגמר. מה זאת הרדיפה האובססיבית הזאת אחרי הסוף?! למה לא ליהנות מכאן ועכשיו?
למי שהיה מכור למשחקי מחשב מוכרת מאוד ההרגשה: אחרי לילות לבנים של משחקיות אינטנסיבית ונטולת מקלחת או היגיינה אישית, סוף סוף מנצחים במשחק – האביר הורג את המפלצת הראשית, ואז – כלום... נגמר. אנטי-קלאימקס משווע, אכזבה, והכרה די מדכאת בכך שלמעשה המסע היה הדבר המעניין, ועם כל הכבוד לדחף להגיע לסוף, ברגע שהוא בא, אתה מצטער על כך.
פוליטיקאים מדברים על פתרונות סופיים, דברים שיביאו עלינו את השלום לנצח. "לנצח". מה זה נצח לעזאזל? 20 שנה? 50 שנה? באירופה לא הייתה מלחמה כבר 60 שנה וכולם מתנהגים כאילו נגמרה ההיסטוריה וכולם עכשיו יהיו שם חברים טובים. 60 שנה זה כלום. מי שלחם עדיין לא מת, וכבר מדברים על "נצח"?
אני לא שש לריב עם אף אחד. בטח לא כשאני יודע ששום מלחמה לא תסיים את כל המלחמות. תמיד יבוא עארס חדש עם תסביך נחיתות, תמיד יעלה שוב דמגוג לוחמני שינצל בורות, תמיד אנשים ימצאו סיבה חדשה לשנוא, לקנא, להתנכר – פשוט כי משעמם להם בזמן שהם מחכים לסוף.
אחרי שהתחתנתי החיים המשיכו, ואחרי שאני אמות, העולם ימשיך. כלום לא נפתר, כולנו פשוט פה.
תחיו עם זה.
רשומות
