‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 בפברואר 2009

אושר


מה באמת חשוב בחיים? כסף? אנשים רודפים אחרי כסף כל חייהם רק כדי לגלות יום אחד שהם עדיין אומללים, רק שעכשיו יש להם המון חפצים. אולי כוח? ספר שיצא לאחרונה באנגליה המקיף סדרת ראיונות שנערכו עם מאה המנכ"לים של התאגידים הכי גדולים בעולם חושף נתון עקבי ומאוד מעניין- הם כולם אומללים. הם קורסים תחת לחץ, נשואים לעבודה, ומנוכרים לחלוטין מהמשפחה. אז אולי התשובה היא משפחה. אני אישית בעד, אבל גם לא חסרים אנשים שהקדישו את חייהם למשפחה ובוכים על כך שחסרה להם "הגשמה עצמית" בחיים.

דעתי בנושא, לשאלת "משמעות החיים", היא נחרצת - אין. הכי קל להיות דוס, אז המשמעות נורא ברורה: לשרת את הבחור למעלה ולמלא אחר מצוותיו כדי שלא ישלח אותך לגיהינום. הרבה אנשים דתיים טוענים שלא ניתן לדעת מהו מוסר ללא אמונה באל, כי הרי אם אין משמעות לכלום, אז איך יודעים מה הוא טוב או רע? אפשר לענות בכך "שלא עושים לאחרים מה ששנוא עליך", אבל אם לצורך העניין, אני מוכן שיכבו עלי סיגריות, זה אומר שמותר לי לעשות את זה לזולת? אפשר אולי לקבוע שאסור לעשות לאף אחד שום דבר שלא מתקבל בהסכמה, אבל גם כאן יש כל מיני בעיות. מה אם אני לא רוצה לשלם מיסים? לוקחים לי אותם בכל מקרה. אף אחד לא שואל אותי. וזה לא שיש לי אפשרות לסרב, או להגר... לא באתי לכאן מרצון....

אבל לענייננו, מה כבר אנשים רוצים מהחיים שלהם? אני נורא אוהב את הטענה שפשע הוא תולדה של עוני, כי כאמור, עוני מוליד אי שביעות רצון, קנאה ותסכול, שמולידים פשע. אבל משפחות חרדיות במאה שערים מתקיימות בעוני מחפיר, ורמת הפשע שם נמוכה מאוד. משפחות של 14 נפשות מצטופפות בדירות שני חדרים, ומשום מה לא מסוכן להסתובב שם בלילה (אלא אם כן אתה לא לבוש צנוע...) הסיבה לדעתי היא שהכל בראש. אנשים עניים מרחמים על עצמם כי אין להם כסף, ואנשים עשירים מרחמים על עצמם למרות שיש להם כסף. הכל בראש. הכל שכנוע עצמי. חרדים מסוגלים להיות מאושרים כי הם מאמינים בכל ליבם שעולם החומר חסר משמעות. מינקות מטפטפים להם שאושר אמיתי יימצא רק בעבודת רוח וצייתנות לה', ושהחומר מוביל רק לאומללות.

אני לא חושב שצריך ללכת רחוק כל כך, אלא מספיק להכיר בכך שעם כל הכבוד לחומר, זה בסך הכל חומר. אם יהיה לי עוד כסף, זה יהיה נחמד- לא יותר. אני אוכל לטייל בעולם, ולעשות מה שאני רוצה, עד שגם זה יהפוך לשגרה. כהות החושים תשתלט לבסוף כפי שקורה עם כל דבר, ואני כבר לא אתלהב מזה באותה המידה. מה לעשות, ככה אנחנו מתוכנתים.

אם יורשה לי, הסוד לאושר הוא לקבל את מציאות. להבין שלא צריך לחכות שכמה דברים יקרו לפני שתוכל להכריז על אושר, אלא להכיר בזה שעכשיו, ממש עכשיו – זה האושר. להבין שבניגוד למה שהוליווד מנסה למכור לנו, האושר לא מלווה בפעמונים וצלצולים, לא בשלום עולמי ולא בכתוביות של "הם חיו באושר ואושר" – אלא ממש עכשיו. קצת מאכזב, אני יודע. אבל זה מה יש. בדיוק בגלל זה אנשים מסוגלים רק להסתכל אחורה ולומר –"אחחח, אז הייתי מאושר", למרות שבאותו הרגע הם לא הבינו את זה.

אני רוצה להרחיב את הקביעה שלי לאמרה גדולה יותר. ברגע שביססתי מה חשוב – אהבה, משפחה, חברים, קצת הגשמה עצמית, קצת כסף, ובעיקר הרבה מודעות והנמכת ציפיות – כבר לא אכפת לי יותר מכלום. לא מהמדינה, לא מהכלכלה ולא משום דבר – מלבד האיומים על המשכם התקין של חיי וחיי האנשים החשובים לי.

הלוואי וכל בני האדם היו חושבים ככה. הם היו מבינים שאין כל צורך במדינות, בלאומים, בדתות. שאלה כולם מחסומים מלאכותיים שמפרידים בינינו ללא כל סיבה וזורעים עוינות, כעס שנאה ומלחמות. ההבדל היחיד שאינו מלאכותי הוא מחסום השפה, שגם אותה ככל הנראה תפתור הטכנולוגיה תוך מספר שנים.

מה זה משנה לי מי מחזיק בשלטון? מי אוסף את הזבל? אם הוא ערבי, יהודי, סיני או רובוט. איחוליי לאנשים שאפתניים הוא  - שיגיעו לשלטון, וילמדו גם הם על בשרם שתאוות כוח לא מובילה לאושר – העיקר שלא יפריעו לי.  

 

יום רביעי, 23 ביולי 2008

נקודות


לפעמים ההארה מגיעה מהמקום הכי פחות צפוי....

אני עדיין זוכר את זה כאילו זה היה אתמול - השנה הייתה 1999, ישבתי מול המחשב ושיחקתי במשחק הכדורגל פיפ"א 99' בפעם המי יודע כמה, ששימש לי בזמנו תחליף יעיל לחיי חברה.

על המגרש החומרי אולי הייתי הילד שאף אחד לא מוכן לשחק איתו בקבוצה עקב נטייתי המרשימה לצבור שער אחר שער לטובת הקבוצה היריבה - אך במרחב הדיגיטלי הייתי שליט המגרש. בערך.

אחת האפשרויות החביבות עלי במשחק הייתה "עורך השחקנים".

למשתמש הייתה את האפשרות ליצור את "השחקן המושלם" בשבילו על פי רשימת ערכים קבועה מראש כמו 'כישרון בעיטה', 'מהירות' ושלל תכונות כדורגליות אחרות. ליד כל תכונה היה ציר שנע מ-0 ועד 20 כדי להגדיר את מידת כישרונו של השחקן הנוצר בתחום הרלוונטי.

הטריק היה, שלא ניתן ליצור שחקן באמת "מושלם" שכל כישרונותיו עומדים על 20 . כל שחקן קיבל מאגר נקודות מוגבל, שמכסתו ירדה עם חלוקת הנקודות.

לדוגמא, אם שחקן קיבל 100 נקודות לחלוקה, וקבעת שכשרון הבעיטה עומד על 20, אז נשארו לך 80 נקודות לחלק בין שאר עשרות התכונות האחרות.

אני עדיין זוכר את הרגע בו נדלקה הנורה בראשי, הרגע בו הבנתי פתאום שמפתחי המשחק הצליחו שלא בכוונה לענות על אחת מתת-השאלות העמוקות ביותר של מהות החיים: - הם עלו שיטת הנקודות.

למה כל כך הרבה נשים יפות טיפשות? או שטחיות? למה נשים יפות וחכמות כמעט תמיד מתנשאות? למה לכל כך הרבה יותר נשים מכוערות יש חוש הומר ואופי הרבה יותר עמוק ומוצלח מעמיתיהן היפות?

אתם יכולים לא להסכים איתם, אבל הסטריאוטיפים האלה קיימים כי הם כן הוכיחו את עצמם מספיק פעמים כנכונים. אולי לא במאה אחוז מהזמן, אבל גם 99 זה בסדר....

אני באופן אישי כבר לא מביע תמיהה מול הרבה מאוד תופעות אנתרופולוגיות. מדי יום ביומו אני נתקל מחדש בסיטואציה בה ברור לי כקרן שמש ביום בהיר ש"הנה ביטוי נוסף של שיטת הנקודות במיטבה."

ההבדל היחידי בין הגרסא הפיפ"אית לעולם האמיתי, היא שבעולם, מעבר לרובד הנקודות המולד של כל אחד ואחד מאיתנו (חלק פשוט יודעים לנגן על פסנתר בגיל חמש, מה זה אם לא נקודות?), קיים גם רובד הזמן.

כאב לי מאוד בפעם הראשונה שהתבשרתי כי ביום הממוצע יש רק 24 שעות. באמת שזה היה יותר גרוע מסנטה קלאוס. יותר גרוע מהיום שתפסתי את אמא מתחזה לפיית השן ומחביאה לי מתנה מתחת לכרית. "אז הכל שקר?!" מלמלתי בחרדה בעוד לשוני מתעסקת ללא הרף בחניכיים החשופות בהן שכנה פעם שן החלב הנבגדת.

העניין הוא, שמה שאנו עושים עם זמננו ישפיע ישירות על מי נהיה, ובעיקר- מי לא נהיה. מה נחשוב, מי יהיו חברינו, באיזה תחומי עניין נתעניין, לאיזה נוכל נצביע בבחירות, האם נפנה לפשע, סמים או גידול קופי מעבדה.גרוע מכך, חישוב מהיר מראה כי אנו מבלים כשלושים אחוז מחיינו בשינה! שינה! זה מצמצם משמעותית את הזמן המוקצב לנו לגבש אישיות.

כל דבר שאנו בוחרים לעשות בזמן הכה מועט שהוקצב לנו לפני שנתפגר, בהכרח בא על חשבון דברים אחרים.

על כן - בחורה שמבלה שעות בטיפוח מראה החיצוני מול המראה, בקניות בגדים, בשעות ארוכות תחת מכשיר הפן במספרה ובהתעסקות אינסופית עם דיאטות שונות ומשונות - בהכרח תעשה זאת על חשבון דברים אחרים. מה הם הדברים האלה? כל דבר אחר בעולם.

עם הזמן מצטברות כל אותן השעות שהושקעו בטיפוח חיצוני לכדי שנים, ולבסוף לעשורים. עשורים של טיפוח מדוקדק של המעטפת החיצונית של הגוף, שבהכרח גזל זמן מהתייחסות לרבדים היותר מעמיקים בנפש האנושית - יולידו בהכרח בנאדם שטחי, ולעיתים קרובות - גם טיפש.

כמו כל שאר הקופים המהלכים על שתיים בעולמנו, גם אני דוגמא של שיטת הנקודות. רק ראו איזו קדיחה מעמיקה הצלחתי לשלוף מעכוזי ללא כל קושי. נראה לכם שזה בא בקלות?! זה דרש שנים של התבוננות והתעסקות יתר בנבכי הרגליהם של האנשים סביבי כדי להגיע לרמת קדיחה אינטואיטיבית שכזו. אין לי ספק שיכולת זו, כמו יכולתי האחרות, באו בהכרח על פני כישורים אחרים בהם לא התקדמתי רבות במהלך שנותיי - כמו כדורגל למשל, בו אני עדיין מתקשה למצוא מישהו שירצה אותי בקבוצה שלו.

אני רוצה לסיים במחשבת המשך שהעסיקה אותי גם שנים רבות אחרי גיליתי את שיטת הנקודות.

כאמור, יש את אותו האחוז הקטן באוכלוסייה שנראים כאילו הנקודות לא תקפות לגביהם. לכולנו יוצא להיתקל בערך פעם אחת נדירה בחיינו בדוגמנית אסטרו-פיזיקאית שעושה ערבי סטנד אפ בימי שני....
איך זה?

התשובה היחידה שלי היא שחלקנו פשוט נולדנו עם יותר נקודות.