אושר

מה באמת חשוב בחיים? כסף? אנשים רודפים אחרי כסף כל חייהם רק כדי לגלות יום אחד שהם עדיין אומללים, רק שעכשיו יש להם המון חפצים. אולי כוח? ספר שיצא לאחרונה באנגליה המקיף סדרת ראיונות שנערכו עם מאה המנכ"לים של התאגידים הכי גדולים בעולם חושף נתון עקבי ומאוד מעניין- הם כולם אומללים. הם קורסים תחת לחץ, נשואים לעבודה, ומנוכרים לחלוטין מהמשפחה. אז אולי התשובה היא משפחה. אני אישית בעד, אבל גם לא חסרים אנשים שהקדישו את חייהם למשפחה ובוכים על כך שחסרה להם "הגשמה עצמית" בחיים.

דעתי בנושא, לשאלת "משמעות החיים", היא נחרצת - אין. הכי קל להיות דוס, אז המשמעות נורא ברורה: לשרת את הבחור למעלה ולמלא אחר מצוותיו כדי שלא ישלח אותך לגיהינום. הרבה אנשים דתיים טוענים שלא ניתן לדעת מהו מוסר ללא אמונה באל, כי הרי אם אין משמעות לכלום, אז איך יודעים מה הוא טוב או רע? אפשר לענות בכך "שלא עושים לאחרים מה ששנוא עליך", אבל אם לצורך העניין, אני מוכן שיכבו עלי סיגריות, זה אומר שמותר לי לעשות את זה לזולת? אפשר אולי לקבוע שאסור לעשות לאף אחד שום דבר שלא מתקבל בהסכמה, אבל גם כאן יש כל מיני בעיות. מה אם אני לא רוצה לשלם מיסים? לוקחים לי אותם בכל מקרה. אף אחד לא שואל אותי. וזה לא שיש לי אפשרות לסרב, או להגר... לא באתי לכאן מרצון....

אבל לענייננו, מה כבר אנשים רוצים מהחיים שלהם? אני נורא אוהב את הטענה שפשע הוא תולדה של עוני, כי כאמור, עוני מוליד אי שביעות רצון, קנאה ותסכול, שמולידים פשע. אבל משפחות חרדיות במאה שערים מתקיימות בעוני מחפיר, ורמת הפשע שם נמוכה מאוד. משפחות של 14 נפשות מצטופפות בדירות שני חדרים, ומשום מה לא מסוכן להסתובב שם בלילה (אלא אם כן אתה לא לבוש צנוע...) הסיבה לדעתי היא שהכל בראש. אנשים עניים מרחמים על עצמם כי אין להם כסף, ואנשים עשירים מרחמים על עצמם למרות שיש להם כסף. הכל בראש. הכל שכנוע עצמי. חרדים מסוגלים להיות מאושרים כי הם מאמינים בכל ליבם שעולם החומר חסר משמעות. מינקות מטפטפים להם שאושר אמיתי יימצא רק בעבודת רוח וצייתנות לה', ושהחומר מוביל רק לאומללות.

אני לא חושב שצריך ללכת רחוק כל כך, אלא מספיק להכיר בכך שעם כל הכבוד לחומר, זה בסך הכל חומר. אם יהיה לי עוד כסף, זה יהיה נחמד- לא יותר. אני אוכל לטייל בעולם, ולעשות מה שאני רוצה, עד שגם זה יהפוך לשגרה. כהות החושים תשתלט לבסוף כפי שקורה עם כל דבר, ואני כבר לא אתלהב מזה באותה המידה. מה לעשות, ככה אנחנו מתוכנתים.

אם יורשה לי, הסוד לאושר הוא לקבל את מציאות. להבין שלא צריך לחכות שכמה דברים יקרו לפני שתוכל להכריז על אושר, אלא להכיר בזה שעכשיו, ממש עכשיו – זה האושר. להבין שבניגוד למה שהוליווד מנסה למכור לנו, האושר לא מלווה בפעמונים וצלצולים, לא בשלום עולמי ולא בכתוביות של "הם חיו באושר ואושר" – אלא ממש עכשיו. קצת מאכזב, אני יודע. אבל זה מה יש. בדיוק בגלל זה אנשים מסוגלים רק להסתכל אחורה ולומר –"אחחח, אז הייתי מאושר", למרות שבאותו הרגע הם לא הבינו את זה.

אני רוצה להרחיב את הקביעה שלי לאמרה גדולה יותר. ברגע שביססתי מה חשוב – אהבה, משפחה, חברים, קצת הגשמה עצמית, קצת כסף, ובעיקר הרבה מודעות והנמכת ציפיות – כבר לא אכפת לי יותר מכלום. לא מהמדינה, לא מהכלכלה ולא משום דבר – מלבד האיומים על המשכם התקין של חיי וחיי האנשים החשובים לי.

הלוואי וכל בני האדם היו חושבים ככה. הם היו מבינים שאין כל צורך במדינות, בלאומים, בדתות. שאלה כולם מחסומים מלאכותיים שמפרידים בינינו ללא כל סיבה וזורעים עוינות, כעס שנאה ומלחמות. ההבדל היחיד שאינו מלאכותי הוא מחסום השפה, שגם אותה ככל הנראה תפתור הטכנולוגיה תוך מספר שנים.

מה זה משנה לי מי מחזיק בשלטון? מי אוסף את הזבל? אם הוא ערבי, יהודי, סיני או רובוט. איחוליי לאנשים שאפתניים הוא  - שיגיעו לשלטון, וילמדו גם הם על בשרם שתאוות כוח לא מובילה לאושר – העיקר שלא יפריעו לי.