מיתוס גן העדן

מעורר השראה

תרי"ג מצוות

היהדות טוענת להיות דת האמת היחידה. היא מתוארת כאוצר החוכמה הנצחי שניתן בידי האל האחד והיחיד לעם "הנבחר".

נבחר לעשות מה?- לחיות על פי מצוות התורה.

לשם איזו מטרה? קידוש האלוהים שנתן אותה.

לא ממש תשובה, יותר כמו טיעון מעגלי.

היהדות אומנם התהוותה לכדי עם, אך בראש ובראשונה היא דת. היא אינה תורה גזענית מכיוון שכל אחד מוזמן להתגייר להפוך ליהודי כשר כמשה רבינו.

מהות היהדות היא המצוות- הקיום היומיומי של 613 פעולות שרירותיות כי כך דורש מישהו שאף אחד לא ראה, למרות שכולם טוענים שהם מכירים אותו.

אז מה הן בדיוק 613 המצוות הללו? כמה מהמתיימרים להחזיק בתואר "יהודים" באמת מכירים ומקיימים אותן?

נתקלתי בעמוד גאוני מבית אתר חופש, בו מופיע פרוייקט שעשה האתר על תרי"ג מצוות היהדות.

613 המצוות המפורטות הן למעשה ה"יהדות" עצמה ב"ה" הידיעה. למידת המצוות והפרשנות שלהן הינו המקצוע עליו שוקדים דתיים וחרדים בישיבות, וקריאת המצוות תתן מושג ברור לבור הסקרן בנוגע לשאלה " מה היא בעצם היהדות?"

לרשימה מלאה של תרי"ג המצוות, משמעותן ופרושן.

http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/taryag.html

זוהי היהדות, על זה אנחנו נלחמים, זו תרומתנו לעולם.

עצוב מאוד...

עשרת הדברות

1. אָנוֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם - כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.

-התורה מתאפיינת בחוסר סבלנות יוצא דופן כלפי דתות אחרות. החל מהמצווה התורנית לגרש את יושבי הארץ (כל מי שאינו יהודי) משטח ארץ ישראל, תוך צויי ברור להרוג כל מתנגד. כמו כן, התורה מציינת במפורשות שאין לנהל משא ומתן עם עמים זרים שחיים בשטח ארץ הקודש, ואין להתפשר מולם. כמו כן, לא חסרים בתורה סיפורים על במות זרות שנופצו וכוהנים עובדי אלילים שנרצחו על קידוש ה'.
הסיבה ליחס לוחמני זה היא אך ורק חוסר אמונתם של עמים אלה באלוהי ישראל.


3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא - כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהֹוָה, אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

-שלוש המצוות הללו מקוטלגות כ"יהרוג ואל יעבור" כלומר גם אם מדובר בסוגיה של חיים ומוות, אסור לעבור על המצווה. בסיפור המכבים מסופר על אם שדרשה מילדיה להתאבד ולא להתנער מאלוהים בפומבי כפי שדרשו היוונים. בדומה מובא סיפור על זקן שלא הסכים לאכול בשר לא כשר בפומבי. אלה הן מצוות יהרג ואל יעבור.

ומין הסתם העונש על חילול מצווה זו הוא מוות. כך שאין למאמין יותר מדי ברירות.

4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ - כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

חז"ל מפרטים לנו בדיוק מה היא “עבודה” ומפרטים 39 סוגי מלאכה, וכמובן את העונש שמוטל על עבריינים:
-זריעה/נטיעה - מוות
חרישה- מוות
קצירה- מוות
עימור- מוות
דישה- מוות
זרייה, ברירה והרקדה- מוות
טחינה- מוות
לישה- מוות
אפייה ובישול- מוות
גזיזה- מוות
ליבון- מוות
ניפוץ- מוות
צביעה- מוות
טוויה- מוות
המיסך- מוות
עשיית שני בתי נירין- מוות
אריגה- מוות
פציעה- מוות
קשירה- מוות
התרה- מוות
תפירה- מוות
קריעה- מוות
צידה- מוות
שחיטה- מוות
הפשטה- מוות
עיבוד/מליחה- מוות
הממחק- מוות
שרטוט- מוות
חיתוך- מוות
כתיבה- מוות
מחיקה- מוות
בנייה- מוות
סתירה- מוות
כיבוי- מוות
הבערה- מוות
הכאה בפטיש- מוות
הוצאה מרשות לרשות- מוות

אם להיות יותר ספציפיים, נכתב כי במידה ואדם מחלל שבת בפומבי, ומבקשים ממנו לחדול מכך שלוש פעמים והוא לא עושה זאת- דמו מותר.

5. כבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ - לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.
-ציווי גורף, בלי הסתייגויות. גם אם אבא שיכור ומכה. העובר על המצווה מכונה"בן סורר ומורד"- ודינו, איך לא- מוות

6. לא תִרְצַח
לסייגים ראה סעיפים 1-5

7. לא תִנְאָף
כאן נכנסת התורה אל חדר המיטות. בדוגמא המפורסמת של המלך דוד ובת שבע, בה ארגן דוד את מותו של בעלה, ואז ביצע עימה ניאוף, אלוהים הגיב בעונש תמוהה למדי. למרות שדוד ביצע רצח, ובת שבע ביצעה ניאוף- אלוהים העניש את התינוק שנולד להם. וגזר עליו מוות בייסורים.


8. לא תִגְנֹב
אין פסול במצווה זו. רק היא מעלה תהיות. אם ללא התורה אנשים לא יבחינו בין טוב לרע, למה לא כתוב שום דבר על אונס?, או עינויים?, או עבדות ילדים?. בעצם על עבדות מבוגרים כתוב, שזה בסדר גמור.


9. לא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
או במילים אחרות- לא תשקר, גם כאן, גזר הדין הוא מוות

10. לא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.
כאן התורה בכלל נכנסת לנו לתוך המוח. אקט של חמדה הוא מחשבתי בלבד. אנחנו צריכים להתבייש במחשבות שלנו, לפחד מהן. כמובן שזו לא מצווה שניתן לאכוף. אבל אלוהים יודע.
==========================
====

על אכיפת החוק היהודי היה אחראי הסנהדרין, שהורכב מ70 דיינים שהיוו ערכאה דתית עליונה לאכיפת התורה.

הסנהדרין התקיים עד לשנת 425, אז הוא בוטל בידי חז"ל, שבשל הגלות לא יכלו לאכוף את חוקי התורה על קיהלות העם היהודי. חשוב לציין כי אחד הקריטרניונים החשובים במינוי הדיינים היה מידת חמלתו של המועמד.

עם זאת, על פי חז"ל, העבירות על עשרת הדיברות הן עבירות חמורות, שהעובר עליהן בזדון ובכוונה חייב עליהן מיתה.

קישורים מענינים:
http://he.wikipedia.org/wiki/עבד_עברי

http://www.positiveatheism.org/writ/drlaura.htm

http://www.youtube.com/watch?v=pkRYaMiP4K8

הספר של הטובים

אני לא אוהב לנחש. כל הסיפור הזה של איש שאי אפשר לראות אותו, אי אפשר לשמוע אותו, אי אפשר לדעת אם הוא בדיוק חוסם את הדלת כשאתה רוצה לצאת - ואז תמיד לתהות אם אפשר ללכת דרכו, או אם הוא תמיד זז הצידה ברגע האחרון. אני לא אוהב את זה.

בחיים עצמם, כשאני פונה למישהו ומתחיל לדבר איתו, והוא לא עונה לי, או לפחות מהנהן בראש שאני אדע שהוא מקשיב, אני לרוב מפסיק לדבר. אבל אינספור אנשים מדברים מדי יום עם אלוהים, ולפחות אל השפויים מביניהם – הוא לא מדבר חזרה. אפילו את המינימום אלוהים לא נותן למאמיניו, כמו כששולחים מייל לחברה, וגם אם הם לא עונים – תמיד הם ישלחו הודעה אוטומאטית שתגיד "פנייתך התקבלה בהצלחה"... לא היה נחמד לקבל מינימום SMS מאלוהים – פנייתך התקבלה בהצלחה? הרי הוא יודע את המספר שלי...

כשהייתי קטן תמיד שמעתי סביבי שיש לאלוהים את "הספר של הטובים" ו"הספר של הרעים", ושהוא כותב כל שטות שאני עושה. זה מחזיר אותי לנקודה הקודמת שלי על הSMS, הרי אנחנו בעידן האלקטרוני, ובטוח שגם אלוהים מעודכן שמזמן עברנו כבר למסדי נתונים. והרי אם הוא משתמש במסד נתונים, אז בטוח הוא יכול לשלוח מייל בכל פעם שפעולה נוספת שעשיתי נרשמה במאגר. פייסבוק על כל שטות שולחים לי מייל.

נתקלתי בסרטון גאוני שמציג מציאות חלופית שכזו. מציאות בלי תהיות ושאלות בה אלוהים אומנם לא תמיד עונה, אבל בהחלט מודע לחשיבות שבמתן שירות לקוחות.

בסוף זה ייגמר

מטרות הן דבר מצחיק. "אני אעשה את זה ואת זה ואת זה – ואז אני אהיה מאושר. אז הכל יהיה טוב." למה אתה לא מאושר? - "כי אין לי משהו מסוים, וכשיהיה לי אותו אז אני אהיה מאושר."

יש משהו מאוד סופני במטרות. צ'רצ'יל הבטיח שמלחמת העולם השנייה "תסיים את כל המלחמות". ואנשים באמת האמינו לזה. אני מאשים את מנטאליות הדיסנילנד שכולנו מחונכים עליה. בסוף הסיפור הנסיכה הנרדמת מקבלת נשיקה, או הופכת מחצי דג לבת אנוש, מתחנת עם נסיך חלומותיה וכולם חיים באושר ואושר – הסוף. רק מה? אין באמת סוף. החיים נמשכים ואחרי 4 שנים הבחורה מרגישה מפגרת כי היא מיהרה להתחתן ועכשיו היא מוצאת עצמה תקועה עם שני ילדים ובעל שהיא לא באמת טרחה להכיר מעבר להבטחתו להינשא לה. שום דבר לא באמת נגמר. אחרי הנאצים באו הקומוניסטים, ואחרי הקומוניסטים באים עכשיו הערבים. הדת מבטיחה לנו ישועה לכלל המין האנושי אם רק כולם יחזרו בתשובה. היא מדברת עוד ועוד על יום הדין ועל כך שיום אחד, כל זה ייגמר. מה זאת הרדיפה האובססיבית הזאת אחרי הסוף?! למה לא ליהנות מכאן ועכשיו?

למי שהיה מכור למשחקי מחשב מוכרת מאוד ההרגשה: אחרי לילות לבנים של משחקיות אינטנסיבית ונטולת מקלחת או היגיינה אישית, סוף סוף מנצחים במשחק – האביר הורג את המפלצת הראשית, ואז – כלום... נגמר. אנטי-קלאימקס משווע, אכזבה, והכרה די מדכאת בכך שלמעשה המסע היה הדבר המעניין, ועם כל הכבוד לדחף להגיע לסוף, ברגע שהוא בא, אתה מצטער על כך.

פוליטיקאים מדברים על פתרונות סופיים, דברים שיביאו עלינו את השלום לנצח. "לנצח". מה זה נצח לעזאזל? 20 שנה? 50 שנה? באירופה לא הייתה מלחמה כבר 60 שנה וכולם מתנהגים כאילו נגמרה ההיסטוריה וכולם עכשיו יהיו שם חברים טובים. 60 שנה זה כלום. מי שלחם עדיין לא מת, וכבר מדברים על "נצח"?

אני לא שש לריב עם אף אחד. בטח לא כשאני יודע ששום מלחמה לא תסיים את כל המלחמות. תמיד יבוא עארס חדש עם תסביך נחיתות, תמיד יעלה שוב דמגוג לוחמני שינצל בורות, תמיד אנשים ימצאו סיבה חדשה לשנוא, לקנא, להתנכר – פשוט כי משעמם להם בזמן שהם מחכים לסוף.

אחרי שהתחתנתי החיים המשיכו, ואחרי שאני אמות, העולם ימשיך. כלום לא נפתר, כולנו פשוט פה.

תחיו עם זה.

טוב, רע, ולא נורא

יוצא לי לחשוב לא מעט על אלוהים בזמן האחרון, וככל שאני מעמיק בזה אני מבין עד כמה הדת לא בשבילי. כל האנשים הדתיים משלל הדתות שפגשתי בחיי חזרו על אותה המנטרה – אלוהים אחראי רק לטוב בעולם. אנשים לא אוהבים לסגוד לייצור שמביא עליהם רע. ה"נחנחים" פתרו את זה יפה – "תן חיוך, הכל לטובה", בטענה שהכל מוביל בסופו של דבר לטוב. יש אמת בדבר, גם קרוב משפחה שמת מוות אכזרי בסוף ידשן את האדמה ויצמיח פרחים... לטענתם, כל פעולה רעה מובילה בהכרח בסופו של דבר לטוב אחרי מספיק זמן. "בסוף כולם רואים."

הנוצרים בכלל לקחו את זה צעד אחד רחוק מדי עם כל הדיבורים שלהם על השטן. אם אלוהים לא אחראי לרוע בעולם, אז מי כן? – כמובן, השטן. אל נוסף שאחראי על כל דבר רע. קצת שולל את עיקרון המונותיאיזם, אבל מצד שני, "השילוש הקדוש" כבר שלל את זה מזמן. כמה פשוט לארגן את הכל בקופסאות יפות ומסודרות, אלוהים בלבן, השטן בשחור.

אבל אם חושבים על זה לעומק, מה זה בעצם טוב ורע? או יותר לנקודה, איזו חשיבות יש כבר לטוב ורע לאורך מספיק זמן?

טוב ורע הם שני מושגים שנגזרים באופן בלעדי מהעובדה שאנחנו כולנו יצורים סופיים, מוגבלים, ובעיקר קוויים – כלומר אנחנו חיים על ציר זמן שנע קדימה בלבד, ובקצב אחיד. אין לנו מושג מה יקרה עוד חמש דקות, ולכן אנחנו לא מסוגלים לחזות את ההשלכות של המעשים שלנו. אנחנו יכולים רק לשער מה יקרה מיד לאחר שנפעל, אך לא רגע מעבר לכך.

בניגוד אלינו, נמצא אלוהים (אם הוא קיים). אלוהים הוא אינסופי, מושלם, ובעיקר לא קווי – כלומר הוא נמצא מחוץ לזמן. בעבור אלוהים, היקום הוא לא יותר מספר. ספר שהוא עצמו כתב וקרא אינספור פעמים. אלוהים היה שם כדי לכתוב על בריאת העולם. הוא נמצא יחד אתכם כעת, בעמוד 254 של "ספר היקום" לצורך העניין, על מנת לקרוא יחד אתכם את השורות הללו. כמו כן, אלוהים כבר קרא את עמוד הספר האחרון, שהוא הרי גם כתב, בו מסתיים הזמן וקורה מה שקורה. כמי שמתבונן על הספר מבחוץ, אלוהים נמצא מחוץ לזמן, ויכול לקרוא את עמודיו מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה, או את כל הדפים יחדיו באותו הזמן. זוהי מהות האלוהים. היותו מחוץ לזמן הקווי.

בדיוק בגלל זה כתוב "שהכל ידוע מראש והרשות נתונה". מבחינתנו, יצורים קווים בלי פרספקטיבה, הכל פתוח. אבל אלוהים, שכבר כתב וקרא את הספר אינספור פעמים, יודע בדיוק מה הולך לקרות בעמוד 255, אחרי שתסיימו לקרוא את הפוסט הזה.

זוהי בדיוק התכונה הזו שהופכת את אלוהים ליודע כל. תמיד הכל מתבהר ברגע שיש פרספקטיבה של זמן. כפי שנאמר, "כולם חכמים בראייה לאחור". אתה מגיע הביתה, ומוצא קבצן בכניסה שמספר לך שמחכה לך בפנים מישהו עם סכין. להאמין לו? לא להאמין לו? מי יודע? אולי הוא משקר. אולי יש לו מניע. הרי עד שלא תיכנס הביתה ותראה, אין אמת אבסולוטית. הדבר נכון גם לגבי כל דבר אחר בחיים. הפלה זה טוב או רע? החזרת שטחים זה טוב או רע? אף אחד לא יודע. בגלל זה בכלל יש דמוקרטיה – אם אף אחד לא יודע מה נכון אז לפחות נעשה מה שהרוב רוצה. אם הייתה אמת אבסולוטית לא היינו צריכים דמוקרטיה. אם יבוא אדם שיודע את האמת האבסולוטית ויזהיר שבאמת עומד מישהו עם סכין מאחורי הדלת, מה זה משנה אם 30 אלף איש יצביעו בעד שתיכנס הביתה. שילכו לעזאזל, הם טועים.

אבל מעבר לכך, זה לא שאילו הייתה לנו פרספקטיבה היינו יודעים מה טוב ורע, אלא בדיוק להיפך. טוב ורע הם שני מושגים שיש להם תכלית רק בעבור יצורים קווים. אם נחזור לסטיקר של הנחנחים המקפצים, חשבו על הסיטואציה הבאה: אתם הולכים ברחוב ורואים אישה שעומדת להידרס. אין לכם פרספקטיבה מעבר לידיעה שצריך להציל אותה כי "זה הדבר הנכון לעשות" ואתם קופצים לכביש – ומצילים אותה. כל הכבוד, היא חיה. עשיתם מעשה טוב. מבחינתכם, בתור יצורים קוויים העניין נסגר. אבל מה אם בגלל שהצלתם אותה היא יכלה להמשיך עם חייה, להתחתן, ולהוליד את היטלר? חשבו על כך לרגע ברצינות. נניח והייתה לכם פרספקטיבה, כפי שיש לאלוהים - בידיעה שהאישה הזאת תוליד את היטלר, ואין דבר שתוכלו לעשות בנדון מלבד לתת לה להידרס, עדיין הייתם מצילים אותה? בוא נסבך את זה עוד קצת, נניח שהנכד של הנכד של היטלר, שקיים רק בזכותם, ימציא תרופה לסרטן ויציל מאות מיליונים. אף אחד אחר לא ימציא אותה, רק הוא. וזה תלוי רק בכם, כאן ועכשיו ומה שתעשו בדבר האישה הזאת שחוצה את הכביש בלי להסתכל?

הנקודה שלי היא שעל ציר זמן מספיק ארוך, טוב ורע מאבדים כל משמעות. מעשה טוב לעולם יוביל בהכרח למעשה רע מתישהו, אשר יוביל בהכרח למעשה טוב וכן הלאה. הטענה כי "הכל לטובה" קובעת כי סיום הדברים הוא טוב. כלומר שגם אם משהו רע הוליד טוב שהוליד רע, סיומו שיוליד טוב. זו גישה מאוד אופטימית וחסרת ביסוס, בדיוק כמו שיהיה חסר ביסוס לומר שרע הוא סיומת כל הדברים. מה שעושה לאנשים טוב בלב...

אבל מה שעולה מכל זה, הוא שאם יש אלוהים, טוב ורע הם הדברים האחרונים שמטרידים אותו, כי אין להם משמעות לאורך זמן. אם מעשה רע הוא הכרחי על מנת שיבוא מעשה טוב, איך ניתן לשפוט את הרוע? מה זה בכלל רוע אם הוא מוליד טוב?

בראייה כוללת, טוב ורע הם לא יותר ממושגים מלאכותיים שהמציאו יצורים קוויים כדי להכניס הגיון ליקום לא מובן. לסדר ולשים על כל דבר תווית כדי להשליט קצת סדר בבלגאן. זאת האמת (האבסולוטית?) כל השאר חשיבה יוצרת.