אושר

מה באמת חשוב בחיים? כסף? אנשים רודפים אחרי כסף כל חייהם רק כדי לגלות יום אחד שהם עדיין אומללים, רק שעכשיו יש להם המון חפצים. אולי כוח? ספר שיצא לאחרונה באנגליה המקיף סדרת ראיונות שנערכו עם מאה המנכ"לים של התאגידים הכי גדולים בעולם חושף נתון עקבי ומאוד מעניין- הם כולם אומללים. הם קורסים תחת לחץ, נשואים לעבודה, ומנוכרים לחלוטין מהמשפחה. אז אולי התשובה היא משפחה. אני אישית בעד, אבל גם לא חסרים אנשים שהקדישו את חייהם למשפחה ובוכים על כך שחסרה להם "הגשמה עצמית" בחיים.

דעתי בנושא, לשאלת "משמעות החיים", היא נחרצת - אין. הכי קל להיות דוס, אז המשמעות נורא ברורה: לשרת את הבחור למעלה ולמלא אחר מצוותיו כדי שלא ישלח אותך לגיהינום. הרבה אנשים דתיים טוענים שלא ניתן לדעת מהו מוסר ללא אמונה באל, כי הרי אם אין משמעות לכלום, אז איך יודעים מה הוא טוב או רע? אפשר לענות בכך "שלא עושים לאחרים מה ששנוא עליך", אבל אם לצורך העניין, אני מוכן שיכבו עלי סיגריות, זה אומר שמותר לי לעשות את זה לזולת? אפשר אולי לקבוע שאסור לעשות לאף אחד שום דבר שלא מתקבל בהסכמה, אבל גם כאן יש כל מיני בעיות. מה אם אני לא רוצה לשלם מיסים? לוקחים לי אותם בכל מקרה. אף אחד לא שואל אותי. וזה לא שיש לי אפשרות לסרב, או להגר... לא באתי לכאן מרצון....

אבל לענייננו, מה כבר אנשים רוצים מהחיים שלהם? אני נורא אוהב את הטענה שפשע הוא תולדה של עוני, כי כאמור, עוני מוליד אי שביעות רצון, קנאה ותסכול, שמולידים פשע. אבל משפחות חרדיות במאה שערים מתקיימות בעוני מחפיר, ורמת הפשע שם נמוכה מאוד. משפחות של 14 נפשות מצטופפות בדירות שני חדרים, ומשום מה לא מסוכן להסתובב שם בלילה (אלא אם כן אתה לא לבוש צנוע...) הסיבה לדעתי היא שהכל בראש. אנשים עניים מרחמים על עצמם כי אין להם כסף, ואנשים עשירים מרחמים על עצמם למרות שיש להם כסף. הכל בראש. הכל שכנוע עצמי. חרדים מסוגלים להיות מאושרים כי הם מאמינים בכל ליבם שעולם החומר חסר משמעות. מינקות מטפטפים להם שאושר אמיתי יימצא רק בעבודת רוח וצייתנות לה', ושהחומר מוביל רק לאומללות.

אני לא חושב שצריך ללכת רחוק כל כך, אלא מספיק להכיר בכך שעם כל הכבוד לחומר, זה בסך הכל חומר. אם יהיה לי עוד כסף, זה יהיה נחמד- לא יותר. אני אוכל לטייל בעולם, ולעשות מה שאני רוצה, עד שגם זה יהפוך לשגרה. כהות החושים תשתלט לבסוף כפי שקורה עם כל דבר, ואני כבר לא אתלהב מזה באותה המידה. מה לעשות, ככה אנחנו מתוכנתים.

אם יורשה לי, הסוד לאושר הוא לקבל את מציאות. להבין שלא צריך לחכות שכמה דברים יקרו לפני שתוכל להכריז על אושר, אלא להכיר בזה שעכשיו, ממש עכשיו – זה האושר. להבין שבניגוד למה שהוליווד מנסה למכור לנו, האושר לא מלווה בפעמונים וצלצולים, לא בשלום עולמי ולא בכתוביות של "הם חיו באושר ואושר" – אלא ממש עכשיו. קצת מאכזב, אני יודע. אבל זה מה יש. בדיוק בגלל זה אנשים מסוגלים רק להסתכל אחורה ולומר –"אחחח, אז הייתי מאושר", למרות שבאותו הרגע הם לא הבינו את זה.

אני רוצה להרחיב את הקביעה שלי לאמרה גדולה יותר. ברגע שביססתי מה חשוב – אהבה, משפחה, חברים, קצת הגשמה עצמית, קצת כסף, ובעיקר הרבה מודעות והנמכת ציפיות – כבר לא אכפת לי יותר מכלום. לא מהמדינה, לא מהכלכלה ולא משום דבר – מלבד האיומים על המשכם התקין של חיי וחיי האנשים החשובים לי.

הלוואי וכל בני האדם היו חושבים ככה. הם היו מבינים שאין כל צורך במדינות, בלאומים, בדתות. שאלה כולם מחסומים מלאכותיים שמפרידים בינינו ללא כל סיבה וזורעים עוינות, כעס שנאה ומלחמות. ההבדל היחיד שאינו מלאכותי הוא מחסום השפה, שגם אותה ככל הנראה תפתור הטכנולוגיה תוך מספר שנים.

מה זה משנה לי מי מחזיק בשלטון? מי אוסף את הזבל? אם הוא ערבי, יהודי, סיני או רובוט. איחוליי לאנשים שאפתניים הוא  - שיגיעו לשלטון, וילמדו גם הם על בשרם שתאוות כוח לא מובילה לאושר – העיקר שלא יפריעו לי.  

 

כמה אצבעות אני מחזיק?

לפעמים נראה לי שהחיים בנויים כמו תוכנה ממוחשבת. שהכל עובד על מודל של סיבה ותוצאה. "אם תתקע את האצבעות בשקע החשמלי- תתחשמל." אם תגיד או תעשה X, יקרה Y. עם כל הכבוד לרצון החופשי של כל אחד מאיתנו, בהסתכלות מספיק רחבה זה נראה כאילו יש כמה סיפורים בעולם, שבמהותם הם זהים, והם קורים שוב ושוב כל יום מאז תחילת הזמן, כאשר רק התפאורה ושמות השחקנים משתנים. הטבע האנושי לא השתנה מאז ומעולם, יש לנו עדיין את אותו היצר, אותו השכל ואותו הלב שהיו לאבותינו לפני 30 אלף שנה. הטכנולוגיה אפשרה לנו להתפנק ולהאריך את תוחלת החיים, אבל אותה החשדנות והיצריות שהובילו בעבר לשדות קרב עקובים מדם נגמרות היום בפצצות אטום ומטוסים חמקניים.

בדיוק מסיבה הזאת, "הסיבה והתוצאה", שחוזרת על עצמה בכל רגע מחדש בכל העולם, אפשר להרכיב סטריאוטיפים, פרופילים של פושעים, לכתוב ספרי פסיכולוגיה, ואנשים מספיק חכמים מסוגלים להקים כתות, לצורך העניין. אנשים המתהדרים ביכולת "ראייה על טבעית" אל נפש האדם, אינם אלא אנשים פקחים ש"הבינו את העסק." הם השכילו לראות שלכל התנהגות יש סיבה, ואם בנאדם מתנהג באופן מסוים, כנראה שהתנהגות זו נובעת מאחד מכמה תרחישים, אם הוא מתנהג אחרת, משמע שרשימת הסיבות היא שונה. אם בחורה מסתכלת עליך באופן מסוים היא סתם ידידותית, אבל אם היא עשתה X עם העיניים וY עם השיער, אז היא רוצה אותך, אלא אם כן כך או כך... ממש כמו תוכנת מחשב עם פרמטרים.

אם זה נראה לכם פשטני, דעו כי זה איננו כך מסיבה אחת פשוטה: יש המון פרמטרים. כמות המשתנים בכל מצב נתון היא אדירה, וכדי להיות מסוגל לחזות ולנתח התנהגות אנושית עם אחוזי הצלחה סבירים, צריך להכיר היטב את התרבות הסובבת. בן אדם שיודע לקרוא אנשים בישראל כמו ספר פתוח, לאו דווקא יידע לעשות זאת במוזמביק. בנאדם שיודע לקרוא מצבים רומנטיים, יהיה גרוע במשא ומתן עסקי, וכו.. נכון שיש תכונות אנושיות שטבועות בכולנו: המבט שלנו כשאנחנו מתביישים, משקרים, כועסים וכו.. אבל המון משתנים תרבותיים גם משפיעים עלינו, ולפעמים גינון חברתי בתרבות אחת יהיה בעל משמעות הפוכה בתרבות אחרת.

אולם לא בכל סיטואציה יש המון פרמטרים. דוגמא אחת טובה היא סרטים. היום הרבה יותר קשה להפתיע אותי בסרט. אני זוכר את היום שפתאום "הבנתי" את המשוואה. כשרואים סרט מתח ותמיד שואלים "מי הרוצח, או מי הרע?" תמיד מגיע בסוף הטוויסט. אבל אם יוצאים מנקודת הנחה ש: א - אקדח שנראה במערכה הראשונה תמיד יירה בשלישית. וב - בסופו של דבר הרוצח חייב להיות אחת הדמויות שראינו במהלך כל הסרט, כאשר ה"הכי פחות צפויה" היא ככל הנראה הרוצח – אז המשוואה הופכת מאוד ברורה, ובאיזשהו מקום, הכיף קצת נהרס...

היכולת לחזות התנהגות מניעה את כולנו ביום יום. החתירה שלנו להבין למה אנשים עושים את מה שהם עושים במטרה למנוע פשע, למשל, או סתם מסקרנות טהורה, מעסיקה הוגי דעות ללא הרף. למרות שקטונתי מלהתהדר בתואר "הוגה דעות" אני יכול להודות שגם אני מוטרד לא מעט מ"מה הן הסיבות שגורמות לאנשים להתנהג איך שהם מתנהגים." הרבה פעמים אני משחק עם אשתי משחקים כאלה בהם אנחנו צופים מהצד על סיטואציה ומנסים לחזות מה יקרה ומנמקים לכך סיבה.

עוד משחק כיפי שעוזר מאוד להבין את המכניקה של הנפש הוא לשחק את משחק ה"למה??". שואלים שאלה, כל שאלה, ואז לכל תשובה שנותן האדם ממול עונים ב- "למה?". אם האדם מולכם כנה, המשחק מהר מאוד הופך לדי פולשני, מאחר והוא מאלץ את הנשאל להתמודד עם בסיסי אמונתו שייתכן שהוא בכלל לא מודע אליהם. כי שוב, הכל זה סיבה ותוצאה. אדם עלול להחזיק בדעה מסוימת, פוליטית למשל, שבפועל כלל אינה נובעת מדעתו על פוליטיקה, אלא דווקא ממשהו הרבה יותר עמוק. אם לצורך העניין, מישהי מצביעה ימין או שמאל קיצוני, יכול להיות שהסיבה לכך היא בכלל שקרה לה משהו כשהיא הייתה קטנה, שעיצב את הלך רוחה לגבי כל החיים, ובין היתר גם לגבי הפוליטיקה. אדם רגיל יתעמת עימה ראש בראש על דעתה הפוליטית. אך אדם בעל כושר ראייה יבין כי הדרך לשנות את דעתה הפוליטית אינה כרוחה בשיחה על פוליטיקה, אלא דווקא בשיחה כביכול לא קשורה על הילדות שלה. זאת בידיעה שכאשר הגורם האמיתי יימצא – כמו עץ עקור שיחד עם השורשים נעקרת גם הצמרת – תשתנה השקפת עולמה כליל בנוגע להכל, כולל פוליטיקה.

אני לא הבו אדם הראשון ובטח שלא האחרון בעולם שחושב או מבטא את מילים האלה, כי כאמור, גם אני שחקן בסיפור שחוזר על עצמו פעם אחר פעם.